הוא קלט אותה בזווית העין מהפינה של הבר. איפור כבד
וחולצה-שמלה שלא משטה באף אחד. העכוז החצוף שלה קרץ לו והוא
חשב שהוא משתגע.
היא החלה מתקדמת לקראתו באיטיות שהכאיבה לו, הגוף שלו בער, כמה
אליה.
היא הובילה אותו לשירותים; הם היו מעופשים ואפורים, ריח חזק של
שתן וקיא וזרע. ריח כבד כל כך בשעה שחלחל לאפו. הוא התפכח
לרגע, מגיע להבנה ברורה ומדויקת בקשר למקום שבו הוא נמצא. דחף
לברוח הכה בו, חזק כל כך שהוא פחד שאם יתנגד לו הוא עלול
לקרוס, ממש שם על הרצפה המעופשת ההיא. הפחד לאבד שליטה על הגוף
שלו היה מוכר ונעים כאשר הוא חלחל לתודעתו בבהירות ההיא שהיה
כבר רגיל לה כל כך. כמה הוא רצה להתמסר לקריסה ההיא, להתמוטט
מולה, להפחיד אותה שתיקח עצמה רחוק ממנו להתמודד לבד עם עצמו,
אבל הצורך היה חזק מהפחד ולשם שינוי הוא הרגיש שהוא צריך
להישאר ולא לברוח כפי שהתמיד לעשות בקנאות שכזאת בכל ימי חייו
העלובים, כך סבר.
היא הורידה את פיסת הבד הקטנטה שעטתה לגופה במהירות ובתאווה
שסחררה אותו קלות והחלה מנשקת אותו בפראות חייתית כמעט, הוא
נבהל בתחילה אך התעשת במהירות מתנתק וחוזר כשהרגיש שנחוצה
תודעתו. מנגנון הגנה יעיל כל כך כאשר יודעים לשלוט בו כראוי.
הוא ראה עצמו בר מזל, נעלה משאר האנשים הבודדים שהתיימרו להיות
חבריו, הוא השתמש בהם ללא בושה וזרק אותם כשלא היה לו עוד
עניין בהם. כזה היה הוא והוא הטריף את כולם, גאה ביכולותו
לעשות זאת.
הכול הסתיים. מהר משציפה, "התנתקתי לזמן ממושך מדי", הוא מלמל
לעצמו והיא חצי כעוסה על הנתק שלו חצי מסוקרנת לגביו שאלה
"מה?" אך זה היה מאוחר מדי, הוא כבר היה משועמם. "כלום" הפטיר
בחצי חיוך, מרוצה מעצמו, גם היא כבר השתגעה, מעמידה פני קשוחה
כזאת שכלום לא נוגע בה, אבל הוא, האניגמה שהיה הצליחה לחדור
תחת מעטה העמדת הפנים הפאתטי שלה, כמה מסטולה היא הייתה,
מסוחררת, מסניפה קוק על הירך הפנימית שלו בתקוה לעורר אותו
בשנית, לפתור את החידה שהנו. הוא לא מצא בה עוד עניין. הוא קם
בפתאומיות כזאת שהבהילה אותה, היא נפלה ראשה נחבט באסלה, חזקה
היא הייתה, לא איבדה הכרתה. היא צרחה בטירוף פסיכודלי כמעט,
הסמים או הכאב או שניהם ביחד, הוא תהה מה אחראי לטירופה. לבסוף
משך בכתפיו מכתיר עצמו כסיבה העיקרית לשגעונה אך מדממת וצווחת
ככל שהייתה, הוא עדיין לא התעניין. בצאתו משם הוא קיווה שלעולם
לא יריח עוד את הריח הנורא הוא שהריח באותו הלילה לא מקדיש
לנערה המדממת שהשאיר מאחור ולא מחשבה אחת נוספת, והוא ידע שהוא
יחזור, לא לשם אולי למקום אחר, דומה, ושוב יריח את הריח הנורא
והמעופש ההוא, שונה במקצת אבל תמיד אותו הדבר ועם המחשבה הזאת
התרחק באיטיות ונעלם אל תוך הלילה.