במקום להחליט ללכת, אני נותר נעול בפנים.
וכשהתחלתי סוף סוף ללכת, והחיים זורעים בדרך,
חוויות, מפגשים, רעיונות, אנשים.
ואני נרתע, וחושב.
אופק שאפשר להתנפץ לתוכו למיליון רסיסים,
ולחזור.
ולומר שכך היה וכך יהיה.
מלא בזמן שנדחס ונדחס, ומגע האוויר כמו מים לנפש.
וחושב. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.