"אני אוהבת ריח של גשם." היא אמרה ופתחה לרווחה את החלון הגדול
בחדר השכור. בקומה הרביעית, במלון ארבעת הכוכבים, בחדר ארבע
אחת ארבע, בשעה ארבע בבוקר, כל העניין עם המספרים נראה לי
מיסטי מדי. סיפרתי לה על מספר ארבע שרודף אחרינו הלילה. רק
משחק רביעיות בקלפים חסר לנו.
"זה ריח מיוחד כזה, קשה להגדרה, מנקה ריאות ומחדש אך גם מזכיר
טחב במידת מה, תחייתו של בית הקברות." הדימויים שלה היו
מקוריים מדיי. בזמן שאני שאפתי לחות קרירה של מים היא חשבה על
חיים ומוות ועל הטיפות המרות המפרידות ביניהם. הווילון הכבד
נכנע למשבי הרוח והחל לגלות טפח ועוד טפחיים מהמרפסת הקטנה. אם
הייתה במצב פיקחון וודאי הייתה מדמה אותו לשמלתה של רקדנית
טנגו חושנית החושפת ירכיים.
"אמרת שאתה רוצה להגיד לי משהו חשוב." כיבתה את הטלוויזיה אשר
הקרינה חדשות שלא חידשו דבר והתיישבה על המיטה בשיכול רגליים.
הוציאה מראשה את הסיכות האוספות את שיערה והעבירה את ידיה
בתנועה עיקשת על מנת לפזרו. סגרתי את הספר אשר באותיותיו הלכתי
לאיבוד ונתתי לו לגלוש מעצמו ברווח שבין רגלי למשענת הכסא בו
ישבתי. לעיתים המשפטים הפשוטים ביותר במחשבה נדמים כמסובכים
ביותר לביטוי.
"אתה שוב פעם עושה את זה, בוהה בי." דווקא התמקדתי מאוד, ריסים
ארוכים היו לה. דמיינתי שאני טיפה קטנה של מי שמיים הנופלת
בעדינות מעל לעין, מחליקה ומצטרפת אל דמעה שקופה וביחד אנחנו
מלטפים לחי סמוקה. לאור מנורת הלילה המעומעם היא נראית כמו
חלום רחוק, להושיט יד, לגעת, אבל להירתע לאחור כדי לא להתעורר
מתנועה חדה.
"אני לא בוהה, אני מתבונן." יש פעמים בהם האדם מתאמץ כל כך
לראות אל מעבר לנראה עד שהוא הולך לאיבוד בתוך הדבר אשר מביט
בו, במקום לצוף מתחיל לטבוע, בוהה כעיוור אך מגשש בתודעה על פי
הרגש. כך גם אני לנוכח פניה המחייכות אליי בתקיפות. דורשות
תשובות שטרם נזרקו לאוויר.
"עיזבי, זה לא באמת חשוב," מעולם לא חשבתי שעיניים כהות יכולות
להיות שקופות כל כך, בורקות כל כך ועצובות. גדולות ונוצצות,
מדמעות שמחה ועצב, או אולי מרטיבות שבאוויר. היא נפרדת מעמדת
ישיבתה ומקפלת את רגליה בתנוחה עוברית, תופסת בברכיה כמפחדת
שרגליה יברחו ממנה אם רק תעזוב.
"דווקא לי הריח הזה מזכיר משהו אחר." אני דוחף בעצמי להפנות את
מבטי לעבר החלון הפתוח ולקחת נשימה עמוקה. כאשר אני רואה את
ידיה נשלחות לעברי, ספק מבקשות לעזור, ספק מבקשות לעזרה אני חש
בכדור דמעות המנסה לפרוץ פנימה, לבחוש בקרביי ולהתפרץ החוצה.
ריח של נוסטלגיה מעורב בהרגשת דז'ה-וו מציף אותי ואני מרגיש
פחד שלא אספיק לשלוח יד מחבקת בחזרה, לא להתעורר, לא להתעורר,
לא להתעורר...
"אוי גשם, אני אוהב."