ניסתי לשכנע את העולם להיות כזה, קמתי בוקר אחד ואמרתי לעצמי
"אני משנה את העולם", ידעתי מה אני רוצה והחלטתי להסתכל על
המקום הקיים מאילו פנימה ולהבין מה לא נכון שם? מה חסר לי
מסביבי?
אז אשנה את העולם ואצליח... משכנע את עצמי שאני מחזיק את עדן
עלי ושהיא מסתכלת בעיני עם עיני האיילה הכחולות שלה.
אבל לפני שאני משנה את העולם של כולם מה עם העולם שלי? מה אני
בחרתי לעשות כאן? אולי אני בא בעמדה כוחנית ופוגעת, אולי אני
לא מודע לעצמי?
הקולות בראש מהדהדים לי בקול, אחד אומר לך על זה! השני אומר
ומה יקרה אז? השלישי צועק בשקט עדן, עדן, עדן... וכל השאר
מתערבבים לי שם.
אולי אני רץ מהר מידי? היא כל עולמי ואני רוצה לקחת אותה
ולהפוך אותה למתנה לכולם? להפיל אותה לבור בלי פנים ובלי חוץ?
תהום!
עדן, החיים שלי הם עדן. אימא, אישה, בחורה, נערה, ילדה, פעוטה,
תינוקת, אהובה.
עדן היא האישה של חיי, פעם גם אני הייתי חייה, עד שהיא איבדה
את עצמה ואת הנוכחות שלה על הר גבוה. לא מתוך בחירה אישית ולא
מתוך הנעה אלא מתוך טעות שלי, דחיפה קטנה, חוסר אחריות, סיום
הקיום של עדן.
אבל עדן חיה או לפחות המכונה שמכניסה ומוציאה אוויר ללא תקנה,
עם לחייה הורודות ופניה הלבנות כשעיניה הכחולות פעורות
לרווחה.
רוצה להאמין שאותי היא שומעת, מריחה, מרגישה אותי, אך לפי
תחושת הסביבה היא "זורקת עלי זין" ולא איתי, היא בעולם אישי
וסגור ואני רק שקוף.  
שוב אני מתעלם ממנה למרות שהיא בידיי, מחבק אותה, אוחז בה,
מקבל כוחות חדשים מריחה, מחומה למרות שכל זה מסתתר מתחת לכיסוי
הזומביות שמכלה אותה.
הכל התחיל כמו תכנית ריאליטי שיש בה שני כוכבים ראשיים, אישה
וגבר, אריה וכבשה, אחד שהולך שבי אחריה.
ישבנו בבר בדרום הארץ, בין שני צמתים ראשיים, כ80 מטר מהכניסה
בקומה השנייה. המקום אפוף עשן, אין לך תחושה כבר ברגליים והיא
נמצאת מולך בסוף הבר עם כוס מרטיני בלי סיגר. צופה בה מהצד היא
מחייכת לסביבה, היא אפילו לא שמה לב שאני שם בוהה בה, נפעם כמו
ילד בקרקס. נהר של אנשים זורם מולי, אך כמו מנטרה עיניי רואות
רק אותה.
ניגשה אלי בלי שהרגשתי, ידה לפתע נחתה על ידי שלי כששאלה "מה
השעה?"
זה עולם שהשעון הוא לא חלק ממנו וזה היה משפט הפתיחה שהתחיל את
המשחק הכי מסוכן בחיים שלי שבו אני לא לבד אלא יש לי פתאום
שותפה מפולפלת נוטפת תשוקה שיוצאת מעינה כמו שני להבות.
לכמה שניות שתקתי שתיקה רועמת ואז פלטתי את השעה, הרגשתי
אידיוט היא אמרה "אני עדן". אחרי זה הכל היה נראה כמו סצנה
הזויה מסרט של טרנטינו ובלי שהרגשתי כבר היינו יחד בדייט
השני.
עשתה את כל מה שלא עשיתי והשתוקקתי לעשותו, אמרה את מה שהשתקתי
והוסתר מתחת לשטיח, חשפה את מה אני וגם הדומה לי הסתרנו.
ממוזיאון גאודי בברצלונה לחופים של פיראוס, מבנג'י בניו -
זילנד לויפאסנה בהודו, מקעקוע עצום על הגב לניתוח להסרת
האישיות.
אז מי אני בכל התהליך הזה אתם כנראה שואלים את עצמכם כשאתם
קוראים את הסיפור שלי, אני, עצמי, אנוכי, רצוני, יכולתי,
אהבתי, תשוקתי הכל זה אני - יוני או יונתן או כמו שהיא קראה לי
"אישי שלי".
כרגע אני כותב משהו פרטי שהוא בעצם כל העולם, הוא היחס בין אדם
אחד למי שמולו, בים גבר לאישה, בין אם לבנה. אני כותב על
אהבה.
עכשיו אדבר על עצמי והרבה, אדבר ולא אשתוק כמעט עד צעקה. כזו
שנותנת תיקוף לכל חיי. הפרטים היבשים הם שאני תל אביבי במקור,
בן 35 בעת הכתיבה, אב לשניים - יפים, אהובים, קטנים וטובים.
עובד בתוך מכונה ממונעת שבנויה כבניין גבוה עם חלונות צרים
וקטנים שלא משאיר מקום לחשיבה, כן זו חברת היי טק קרה, אוהב את
אימא, מכבד את אבא ורוצה יום אחד להתנדב במד"א.
אך הפרטים הפחות יבשים הם שאני מאוהב, באישה ובשני ילדים קטנים
שכרגע עברו מהפך בחיים. ביום אחד של אימפולסיביות טהורה איבדתי
בקלות חלק מהנשמה.
זה הגיע ביום הזוגיות השלישי שלא האמנו שיגיע - כי נשואים לא
היינו גם לא רצינו, אני אוהב מסגרות והיא ציפור חופשית אז
התפשרנו באמצע מתחת לפוך על כוס קפה חזק אך בלי קצף עם קצת
סוכר חום.
החלטנו שלכבוד יום זה נצא לטיול בעמק האלה, בקשר שבין השפלה
להרי יהודה, אחרי צומת האלה 100 מטר דרומית יש פנייה מזרחה עם
חבית אדומה, שבוע לפני כן הייתה שם מסיבה - כן האדמה עדיין
חמה.
לקחנו שבוע חופש מהעבודה, מהילדים, מהמשפחה והגענו לעולם שכל
דבר שאנחנו מכירים הפך להיות פאסה וכל טעם, ריח, מבט ותחושה
הפכו להיות משמעותיים כמעט כמו לידה מחדש.
טיילנו עם סוסים וביקרנו במערת הנטיפים, תינינו אהבה בכרמים
והחמה צפתה בנו ממרומים.
אז אתם בטח תוהים לעצמכם מהי אותה דחיפה - מהיכן? למה? מתי?
הדחיפה הייתה בעת הטיפוס, דווקא למעלה ולא כמו שקל יותר לדמיין
למטה, דחיפה למטרת עליה שהביאה לנפילה בגלל אבן קטנה שנראית
חסרת אישיות ויכולת הפכה בין רגע לבעלת נוכחות שאין להתעלם
ממנה כמו אותו קרחון עצום שגרם לספינה העצומה מכולן לטבוע,
מאותו רגע  היא שינתה את סדר חיינו.
נפילה על הראש, פגיעה שלא הורגשה באותו רגע הרה גורל, חייכנו
ונשקתי לראשה, "עדן, אישה שלי" אמרתי לה וצחקנו שנינו - נזכרו
במשפטי הפתיחה "כאב לך שנפלת מגן העדן, עדן?"
באימפולסיביות החלטנו להמשיך במסע אך במשך הימים חשכה שם עלתה,
שטף דם עטף גולגולתה ואת ניצוץ עיניה עצר כבתמונה.
ומכאן כל הפנטזיה שעטפה אותנו כצעיף אין סופי איבדה אחיזתה
והמציאות הכואבת עלתה אל פני השטח.
מגיע אני ומנסה לשנותה, הפכתי מחילוני לדתי וחזרתי בשאלה כאשר
היא לא קמה ונתנה לי מבט חודר, ניסיתי להפוך אותה לנסיכה על
העדשה ועטפתי אותה בתרומות מאנשים שזרים לי ולה - כי אולי אחד
מהם יהפוך את הרגע ויציל נשמה.
כן! אני רץ נגד הזמן ונגד חוסר היכולת ומנסה להביא לאותו שינוי
שישנה את חיי שוב אך בו בזמן הקולות שוב מהדהדים ואני שואל את
עצמי את השאלה הפשוטה -  איך אני מציל את האישה בעלת עיני
האיילה?
שורד עוד יום, עוד מחזור חמה לבנה, עוצם את עיני, שוב רואה
אותה, מוותר לרגע על רצון להציל אותה. אך כמו בכל רגע גופי
דומם, ליבי עוצר מלכת ואני ממשיך, עוד שניה, עוד דקה, עוד שעה,
יממה....


שורד אותה.