אני יושב על כיסא תעשייתי מאוד, בנמל התעופה, ואני רואה אנשים
ממהרים, אנשים שהמטוס לא יחכה להם, אנשים שנשכבים על הרצפה,
אנשים שיודעים שאין מה למהר כי הם הגיעו ארבע שעות מראש,
ואנשים כמוני, אנשים שמחכים למישהו.
אני מחכה לרונה. כמו תמיד, מחכה לה. היינו אמורים לצאת ביחד
מהמושב אבל היא אמרה שהיא הולכת לישון אצל שרית, חברה שלה בתל
אביב, כדי לקצר את הנסיעה.
בתור החבר של רונה, למדתי במשך השנתיים האחרונות לחוות כמעט את
כל סוגי הגחמות שלה. הרי אחת מהן הובילה אותי לשבת כאן על כיסא
בנמל התעופה.

"צביק", אם היא פתחה בכינוי שלי, ידעתי שהדבר יגרור איזו בקשה,
"אולי ניסע לכמה זמן? מה אתה אומר?" אני זוכר אותה, נכנסת לבית
שלי במושב, עם האוברול הגדול עליה בכמה מידות, בתוך המגפיים
שלי, שלומיאלית מתמיד, מכינה לי כוס קפה בצורה הכי חיננית
שאפשר להכין בה קפה.
"מה זאת אומרת לנסוע רונקה? לחו"'ל?" אני התמתחתי וניסיתי
להיחלץ ממערם השמיכות שכיסה אותי בלילה.
"כן, כן, לברוח לטייל, לראות משהו חדש, אנחנו כבר שנה לא טסנו
לחו"ל" שמעתי את הכפית מערבבת את הסוכר, והרגשתי מסוחרר באופן
דומה.
"רונקה, לפני שנה נסענו לחו"ל כי רצית לברוח, חזרנו, ואמרת
שהיה מאכזב. ממה צריך כל הזמן לברוח?" קמתי, התלבשתי, וניסיתי
לפנות להיגיון שלה, למרות שלא היו לי ציפיות גבוהות מידי.
"צביקה, אני לא יודעת איך אתה מסתדר עם השגרה הזו, אותי זה
משגע. אני צריכה אוויר, אני צריכה טיפה להשתחרר, ומה לעשות,
אצלי זה קורה בחו"ל!"
התיישבנו שנינו ליד השולחן אחרי שסיימתי לצחצח שיניים, הרגל
שלה זזה בחוסר נוחות, דבר שכרגיל בא להזהיר אותי-היא עצבנית.
"רונה, אני לא יודע איך נעשה את זה. את יודעת שעכשיו יש בעיות
במפעל, ואני בדיוק באמצע המבחנים, מה את אומרת שנחכה לסוף שנת
הלימודים בסדר?" ניסיתי להשיג הפסקת אש, הקפה שלה עירפל אותי,
ולא היו לי את הכוחות להתנגד לה עכשיו.
"בסדר", היא חייכה והשקיטה את הרגל, "אבל תזכור שהבטחת!" ,היא
הפתיעה והרימה אצבע לעברי.
"ברור, ברור רונקה, אני זוכר".

למען האמת, אני זכרתי. הזמן עבר, היא התעסקה עם הציורים שלה,
אפילו מכרה איזה ציור או שניים, ואני סיימתי את שנת הלימודים
שלי בטכניון, כך שמבחינתי הכל היה מאורגן. החלטנו אחרי ויכוחים
מרים, שטסים לקמבודיה. אולי נגלוש טיפה להודו, אבל לא להרבה
זמן, רק לראות.
היא לוותה מעט כסף מההורים, אני חסכתי לאורך השנה מהמפעל, כך
שלבסוף יצאנו יד ביד מסוכנות הנסיעות, עם שני כרטיסים למזרח.
זה מצחיק, לא האמנתי שדווקא לשם אני אסע. תמיד תכננתי טיול
לדרום אמריקה. עוד כששירתתי כקצין קשר בגדוד של תותחנים ברמה,
שם סבלתי כל רגע, הדבר היחיד שהחזיק אותי היה שלומי. שלומי
והחלום שלנו לדרום אמריקה כמובן.
"תשמע מה אני אומר לך צובק", שלומי היה מתחיל את ההרצאה
השבועית שלו, "אנחנו נוחתים בריו. אם אנחנו יוצאים משם בחיים,
אנחנו נוסעים לחוף קודם כל, ורק אחרי הבירה והסיגריה הראשונה
על החוף בריו, זזים לאכסניה!" הוא יושב מולי, על מדי ב', ספק
ירוקים, ספק אפורים, מכל האבק שהוא הסתובב בו כל היום, רעמת
שיער מדופלמת(לשלומי לא יגידו מה לעשות עם השיער שלו, זה הדבר
היחיד שמשאיר אותו בן אדם, כמו שנהג לומר), עם שתי הרגליים על
השולחן שלי ומדליק סיגריה.
"שלומי, אתה באמת חושב שאני אסחוב את המזוודה שלי לחוף הים? מה
אתה אידיוט?" זרקתי לו מתוך הדפים, תוך כדי שאני ממלא חתימות
במקומות חסרים.
"אני אידיוט?! תגיד לי, יא חתיכת בחורה, ממתי הולכים לדרום
אמריקה עם מזוודה?! מה זה פה, לאס וגאס?"
"מה קשור לאס וגאס שלומי?" הסתכלתי עליו וחייכתי. הוא ידע איך
להצחיק אותי, למרות שההומור שלו לא היה מתוחכם מידי.
"אנערף, בטח לשם צריך מזוודה לכל הז'יטונים לא?" הוא חייך אליי
בחזרה, וקרץ. רק שלא יתכנן לי איזה מסלול בלאס וגאס עכשיו, זה
מה שחסר לי.
"בקיצור שלומי, כמו כל שבוע שאני אומר לך, תן לי להשתחרר קודם,
ואז אני אראה מה קורה איתי סבבה?" ניסיתי לדחות את ההתלהבות
שלו בצורה נחמדה, למרות שהרגשתי שזה לא יעבוד לי.
"צובק, תקשיב, ותקשיב לי טוב, הדרך היחידה להישאר נורמלי
במסגרת הזו, היא לתכנן טיול כמו שצריך אתה מבין? זה, ולגדל
שיער". הוא העביר את היד בתוך השיער בתנועה מהירה כדי להדגים
על מה הוא מדבר.
"שלומי, זה נחמד לעשות תכנונים, אבל אני לא רוצה שנבנה על זה
יותר מידי ואז נתאכזב" ניסיתי להיחלץ שוב בהיגיון משיחת
החלומות של שלומי, אבל כמובן לשווא.
"אל תדאג, אני ואתה טסים לדרום אמריקה ואין על זה ויכוח, אתה
עוד תראה" הוא דפק על השולחן שלי תוך כדי שהוא שואף שאיפה
אחרונה מהסיגריה, ויוצא.
מבחינתי, לא היה על זה ויכוח. שלומי חבר שלי מאז הגיוס, עברנו
המון יחד, ולא יכולתי לחשוב על אדם אחר לטוס איתו לחו"ל. אבל,
עם הזמן הדברים השתנו. נשארנו חברים מאוד טובים, אבל השחרור
עשה לו פחות טוב מאשר לי. הוא נתקע בעבודות לא ברורות, התבלבל
בדרך שהוא בחר לעצמו, ולא הצליח להישאר במקום אחד יותר מידי.
אני מצאתי את רונה, והתחלתי לעבוד במפעל הפלסטיק של אבא שלי,
שם גם נשארתי עד היום. עם הזמן, שלומי שכח את השיחות שהיו לנו,
את החלומות ללכת עם המזוודה לחוף בריו. הוא רק היה קופץ לבקר
לכוס קפה, עם רעמת שיער מכובדת, ומנסה לברר אם אני מכיר מישהו
שצריך גנן/ שרברב/ מתקין גגות ושלל עבודות שונות שהיה מנכס
לעצמו.
לא טרחתי להציק לו בנושא הזה, לא כל כך היה לי דחוף לעזוב את
הארץ. אני אפילו מאוד נהניתי מהשהייה במושב, העבודה במפעל
והלימודים. רק מסביבי החברים תהו איך עוד לא טסתי, מתי אני
קונה ציוד לטיסה(כי אולי זה יתניע בי את הרצון), ומשפטים
כמו:"שמענו שנפאל מדהימה, אתה חייב לסוע."
אף אחד לא באמת הצליח לגרום לי לטוס, חוץ מרונה. אותה באמת
אהבתי. היו לי כמה חברות לאורך השנים, וכולן היו חמודות מאוד,
אבל הרגשתי שרונה היא שונה.
רונה, אפשר לומר, הצליחה לגרום לי לעשות דברים שלפני לא הייתי
עושה. מעולם לא התמדתי במשהו כמו הלימודים, עד שפגשתי את
רונה.
נפגשנו בחתונה של איילת, חברה מאוד טובה שלה, שהתחתנה עם יואל,
בחור ששירת איתי בגולן. החתונה הייתה באמצע יולי, על חוף הים
באזור השרון. הלחות שהייתה באוויר, העובדה שלא הייתי קרוב כל
כך ליואל, והצ'ק בסך ארבע מאות שקל שהייתי צריך להיפרד ממנו,
גרמו לי לרצות רק לעוף משם כמה שיותר מהר. ישבתי לבדי בצד
והתבוננתי בים. ניסיתי לעקוב אחרי כל גל ולראות איפה הוא מתחיל
ואיפה הוא נגמר, כשרונה התיישבה לידי ושאלה מתי אני מתכוון כבר
להיכנס לים.
הסתובבתי אליה בחיוך, ובלי יותר מידי שאלות, נכנסנו אחרי כמה
דקות למים.
החיבור היה מיידי, היינו יוצאים כמעט כל יומיים, היא הייתה
ישנה אצלי במושב, אני אצלה בדירה הקטנה שלה בפרדס חנה, ובלי
ששמתי לב, עברה חצי שנה.
אני זוכר איך בוקר אחד התעוררתי והבנתי שאני נמצא בקשר הכי
ארוך שהיה לי מעולם. זה לא שיש לי משהו נגד קשרים, בסך הכול
אני רוצה מחוייבות, אבל איכשהו תמיד שכשהגיע הרגע להיכנס אליה,
קיבלתי רגליים קרות, והייתי מוצא את כל הפגמים שאני יכול לחשוב
עליהם אצל בת הזוג הפוטנציאלית שלי.
לרונה יש לא מעט פגמים, אבל היא בניגוד לשאר לא נתנה להם
להפריע לה. מה הכוונה? היא הייתה מדברת איתי ישירות על הפגמים
שלה. יותר מזה, היינו צוחקים עליהם, עוסקים בהם, כמו שהיינו
עוסקים בשלי, עד שלאט לאט הם נראו כל כך לא רלוונטים.
חוץ מזה שהיא מאחרת.
האיחורים שלה, הם היו הדבר היחיד ששיגע אותי. איתם לא ידעתי
איך להתמודד. כשרק התחלנו לצאת, והייתי ממתין לה במסעדה או
באיזשהו פאב, חיכיתי לפעמים חצי שעה עד שהייתה מגיעה. מכיוון
שאין לה פלאפון(אידיאולוגיה אנטי קפיטליסטית כפי שהיא טוענת),
לא יכולתי לדעת איפה היא. בתחילה חשבתי שהיא לא תגיע, היא
ויתרה על הפגישה איתי, ולא תבוא יותר. בסוף היא הייתה מופיעה
בסערה, מחזיקה את היד שלי ואומרת:"אתה באמת חושב שאני אוותר על
לראות אותך?"

אני ממתין לה בשדה התעופה כבר יותר משעה.
אני מנסה להרגיע את עצמי בתירוצים רגילים: "היא בטח בדרך, היא
תקועה בפקקים, עוד רגע היא תרוץ לפה כרגיל ותחייך אליי...."
אבל עם כל דקה שעוברת, אני מתחיל פחות ופחות להאמין. עוד שעה
העלייה למטוס. אני הולך לאיזור המעשנים ומדליק סיגריית עצבים.
אני חושב לעצמי שכבר עבר הרבה זמן מאז שהייתי עצבני.
הפעם אני עצבני, וגם מעט מודאג. אולי קרה לה משהו? אולי איזשהו
אסון חס וחלילה?
אני ממתין עשר דקות לחדשות של שעה חמש ומקשיב בהאזנה. לא מצליח
לזהות פיגוע, או תאונת דרכים מיוחדת. אני דואג יותר.

נמל התעופה הומה באנשים, ואני מבחין באנשים שנכנסים לארץ רצים
ומחבקים את קרוביהם. פתאום אני מרגיש מאוד בודד. אמא שבוכה על
הכתף של הבן שלה, כנראה חזר מהטיול הגדול, בחור שמחכה לחברה
שלו עם זר פרחים, ואפילו איש עסקים לבוש חליפה מהודרת, מחזיק
שלט שעליו כתוב: "אלי שמחוני הגבר!".
"איפה את רונה?" אני לוחש לעצמי...ממלמל מבין לעשן הסיגריה
השלישית שהדלקתי. זהו. היא לא באה. כבר עברה חצי שעה. צלצול
פלאפון. שלי. אני מגשש במהירות בתוך המעיל שלי, הלב שלי פועם
חזק, ואני מרגיש את הגרון יבש. אני שולף אותו במהירות הבזק,
ורואה שיחה נכנסת ממספר לא ברור.
"צביקה?" קולה חלש ורועד. נשמע כאילו משהו נורא קרה.
"רונה? מה קרה? את בסדר? למה את לוחשת? איפה את נמצאת?" אני
יורה מטר של שאלות, כל השאלות שהתעופפו לי בראש במשך השעתיים
האחרונות.
"אני בסדר. אל תדאג לי. אני לא יודעת מה להגיד, אנ..אני לא
חושבת שאני יכולה להצטרף אליך. אתה מקסים ואני..." היא התחילה
לבכות. בשלב הזה לא ידעתי אם לכעוס או לרחם עליה. לא ידעתי אם
בכלל אני מעוניין לשמוע את ההסבר שלה, או שאני פשוט מעדיף לנתק
ולחזור הביתה. החלטתי להקשיב.
"אני הייתי בתערוכה החדשה שאני משתתפת בה, ו...איזשהו יזם צעיר
מאוד התלהב מהציורים שלי, אני לא סיפרתי לך כי לא חשבתי שזה
רציני, אני רק שמחתי שמישהו מוכן לדבר על הציורים שלי, ורוצה
לרכוש אותם..לא חשבתי שזה יוביל למשהו.." היא שתקה. ציפתה
שאגיד משהו. אבל מה כבר יכולתי לומר? שאני לא מאמין לזה? שהיא
בן אדם זוועתי ואני מקווה שהיא רק תסבול? העדפתי לתת לה לסבול
מהאדישות שלי.
"צביקה? אתה שם? אני לא יודעת מה לומר, אני בן אדם זוועתי, אני
יודעת. אני כל כך מצטערת. לא יכולתי לבוא איתך לטיול כאילו
שכלום לא קרה, ולא יצא לי לדבר איתך על זה, כי תמיד הרגשתי שזה
לא הזמן. אני כל כך מצטערת צביק...אתה סולח לי?" היא השתמשה
בטון החמוד הזה שלה, הטון שבו היא נהגה לבקש ממני דברים. אני
שתקתי ותהיתי לעצמי מה עכשיו.
"להתראות רונה." פלטתי, וניתקתי.
היא צלצלה אחר כך שוב, לפחות ארבע פעמים, עד שהתייאשה. אני
מסתכל על הפלאפון, ולא יודע מה לחשוב. אני אשם בזה? הייתי צריך
להבין לבד? אולי זה בגלל שלא הראיתי הרבה התעניינות בציורים
שלה? מצד שני, גם אם לא הראיתי התעניינות בציורים שלה, לעזאזל,
איזו זכות יש לה לבגוד בי?

"טיסה LF44156 לבנגקוק תצא משער מס' 5, על הנוסעים מתבקשים
להתקדם לכיוון השער".
שמעתי את קולה הערב של הבחורה שמכריזה על הטיסה שלי. מה יש לי
לחפש בקמבודיה לבד? תיכננו הכל יחד. איזו סיבה יש לי לטוס,
כשחברה שלי, שאני כל כך אוהב, לא נמצאת כאן לצידי?
מצד שני, בטוח שאין לי מה לחפש בבית. אני לא רוצה לראות אותה,
ולא לשמוע ממנה.
פתאום הרגשתי חופשי. פגשתי את רונה ממש חודש אחרי השחרור שלי,
ומאז אנחנו יחד. היא ליוותה אותי בכל מה שעשיתי, או יותר נכון
הובילה אותי. ועכשיו, אני פשוט יכול לבחור. ואני לא צריך
להרגיש רע עם זה.
החלטתי ללכת על זה. לצאת למסע הזה. וכמה שיותר לבד יותר טוב.
תפסתי את התיק, את הכרטיס שלי, והלכתי לכיוון השער. אני ורונה
רצינו להתפנק באמת, וקנינו כרטיס למחלקה ראשונה, כך שידעתי
שהטיסה תהיה שקטה ורגועה.
"שלום מר גורוצקי, כיסא שתיים די בבקשה" אמרה לי הדיילת,
בלונדינית רגילה לבושה במדים הדוקים.
אני מסתכל, ומבין שהכיסא שהיא הצביעה עליו, נמצא במחלקת
תיירים.
"תסלחי לי", אני מנסה להיות חביב ותוך כדי חושב על כמה זה
מצחיק, שדווקא כשפוגשים דיילת מנסים להיות יותר חביבים, "אבל
אני הזמנתי כרטיס למחלקה הראשונה, וזה מה שהובטח לי גם".
"אני מבינה אדוני, תן לי בבקשה לבדוק את העניין", היא אמרה
והתקדמה לדבר עם האחראי עליה. הסתכלתי עליו וראיתי שהוא מניד
את ראשו לשלילה, והיא מהנהנת כמו עובדת טובה, מורידה את המבט
וחוזרת לכיווני.
"תקשיבי", אני תוקף לפני שבכלל תהיה לה הזדמנות לדבר, "זה לא
הגיוני בשום צורה, שאני אשלם על כל כך הרבה כסף שאין לי, אקבל
הבטחה שאני טס במחלקה ראשונה, ואז אפגוש אותך כדי שתאמרי לי
שאני טס בתיירים!" חשבתי לעצמי שפתאום זה לא משנה שהיא דיילת,
והחביבות שהייתה לי נעלמה כלא הייתה.
"אדוני, אני מבינה, אני מצטערת, אתה רוצה לדבר עם האחראי
עליי?" היא ניסתה להרגיע אותי, כדי למנוע מבוכה גדולה יותר,
ובאיזשהו מקום ריחמתי עליה, הרי היא בטח גם כמוני, איזו
משוחררת שרק מנסה להרוויח כסף ופעם אחת להיות על מטוס בדרך
לאיזשהו יעד שהיא רוצה, אבל בלי מדים, רק עם תיק ואיזה נגן
מוסיקה שישכיח ממנה את כל המחשבות על הארץ.
ניגשתי לדבר עם האחראי, שכמובן היה יותר ממולח ממנה. הוא אמר
שהוא מבין אותי, הבטיח את ההבטחות הרגילות, דיברנו עם חברת
הנסיעות, הם הבטיחו שאני אקבל את הפיצוי הכספי שלי בחזרה.

באותו הזמן, לא היה אכפת לי יותר מידי. הסתכלתי על האחראי ולא
הקשבתי למה שהוא אומר. היום הזה לא יכל להיות יותר גרוע.
הסתכלתי סביבי, והסתכלתי על הצפיפות והדוחק במחלקת תיירים. זה
נראה כל כך רע, אבל לא עד כדי כך רע, כדי שאחזור חזרה למושב.
התיישבתי במושב שלי, לחוץ ומעוך, ליד בחור שמן ומעט מסריח
שצמוד לחלון, ומימיני אישה בגיל העמידה, שלא הפסיקה לצרוח על
בעלה כנראה בפלאפון. הישרתי מבט, ונאנחתי.
"סליחה?" שמעתי מימיני. הסתכלתי וראיתי בחורה רזה עם פנים
מחייכות, ושיער שחור גולש, לבושה בבגדי משי צבעוניים שכאלה.
"אני חושבת שאת יושבת לי במקום, אולי זו טעות, אבל כתוב בכרטיס
שלי שזה המושב שלי", היא פנתה אל האישה הצעקנית שלידי.
הצעקנית הסתכלה, צקצקה בלשונה ומלמלה איזו קללה. לאחר מכן קמה,
ודאגה לדחוף את כולם בדרכה החוצה.
הבחורה הרזה התיישבה לצידי וחייכה. הסתכלתי עליה תוך כדי
שהמטוס המריא, ולאחר מכן הפניתי את מבטי אל הנוף הנשקף מהחלון
שליד היושב השמן שלידי.
ראיתי את תל אביב בקטן, מתרחקת ממני, ואת כל הארץ חולפת לה
לאיטה מתחת לבטן המטוס.
בתוך קופסאת המתכת הזו, סגור ולחוץ, הסתכלתי שוב על הבחורה,
והרגשתי שמשהו בי נפתח.