"אז מה?", היא שואלת.
"אז כלום", אני עונה לה. ואני לא משקר. זה מה שיש בי. כלום.
מין ריק גדול שממלא את תוכי.
אני מסתכל על התקרה. הבניין הזה יהיה כנראה הראשון להתמוטט
באיזו רעידת אדמה שתבוא לכאן. ואחת חייבת לבוא, ככה אומרים
מדענים. ככה זה כל שמונים שנה. הסדקים נמתחים לאורך התקרה,
לאורך הקירות. אני חושב שפעם הם לא היו כאן, פעם הם גם לא היו
בתוכי.
"אז זהו?", היא שואלת עוד שאלה, כנראה שאחת אחרונה.
אני שותק. אני לא יכול להוציא מילה. אני פוחד להוציא אותן
החוצה. המלים הבאות שאוציא יהיו המלים האחרונות שאני עתיד
להגיד לה, אני לא בטוח שאני רוצה.
"דבר איתי", היא לא מוותרת.
אני ממשיך לשתוק. היא קמה. מכניסה את הסיגריות שלה ואת הנייד
לתוך התיק הקטן שלה.
"הבנתי", היא ממלמלת תוך כדי. ואני לא יכול שלא להתעצבן על זה
שאני לא מבין. על זה שהסדקים האלה רק הולכים ומתרחבים, הולכים
ומעמיקים. על זה שהספה הזאת נוחה לי מדי, על זה שהשגרה הזאת
מנמלת את חיי.
"הקירות האלה חייבים ליפול בקרוב", אני אומר לעצמי בעודי מסתכל
על הסדקים שרצים לאורך התקרה, לאורך הקירות.
"הם חייבים ליפול מתישהו", אני ממשיך למלמל לעצמי בזמן שאני
שומע את הדלת נסגרת אחריה.
"אולי בעוד שמונים שנה", אני מרגיע את עצמי ולוקח שכטה אחרונה
מהזנב לפני שאני מכבה אותו סופית במאפרה.
הסדקים מחייכים אליי מהקירות.