אחרי המון זמן שלא הרגשתי מזה להיות אישה עדינה,
אני מוצאת את עצמי בצידה האחר של האישה שבי,

לאן נעלמת אישה חזקה?
זאת שמגנה על אהבתה כאילו תינוקה הראשון,
דיי אגרסיבית, רחוקה מלהיות נשית,
הגברת המגונדרת שבי נזכרה  לצאת לה פתאום!
אולי בזמן קצת לא טוב,
לא תארתי לעצמי שקיימת בי עדינות שכזו, רכות, רגישות לא
מוכרת.

לא ההיא שמייללת ומתכנסת בתוך עצמה.
רגישות שונה, רגישות של אישה עדינה שאולי תמיד חלמתי להיות,

לצד כל אישה עדינה יש גבר חזק!
גבר שהייתי עד לא מזמן,
הגבר עדיין לא כאן, ואני מתנדנדת בין האישה שהייתי לבין האישה
שתמיד חלמתי להיות.

לפעמים אני מתפעלת מעוצמת הטוטאליות שיש בי,
זאת שגרמה לי ליפול לבור עמוק ולא לאחד,
טוטליות מוחלטת לגביי משהו לגביי מישהו,
זה בלט אצלי שהייתי מאוהבת, אובססיה תמיד אמרו שיש לי,
זאת לא אובססיה, זאת טוטאליות.

מתתי מפחד שזה שמצא אותי כאהבת נפשו יעלם לי פתאום!
זה הריי לא יחזור שוב לא אזכה לזה.

אז אחזתי חזק, חזק מידיי עד הקצה...

תמיד אחפש אותך אהבה שלי עם כל הצער שגרמת לי וגרמת.

אני פשוט מכורה!
מכורה לזה שמישהו יהיה מכור אלי...

ואם לא באישה החזקה אז אני עוברת לצד השני,
הריי חייב להיות מאחורי כל אישה עדינה גבר חזק.