זאת לא אדע: האם אני כותב שורות אלו למקרה שלא אחזור משם, או
אולי אני דווקא חושש שכן אשוב?  האם זו צוואתי הנרשמת כאן, או
שמא זוהי תעודת ביטוח לכפרתי הכבושה, המודחקת - זו שאף פעם לא
עלתה מן המוקד ומאידך, מעולם גם לא אוכלה.
זאת אדע: אין לי יותר את רווחת הבחירה.  המסע שלי ל"ג'יזל
סלזי" ירפא צלקות העבר וכישלונות ההווה ובאותו זמן ממש - יחצוב
את עתידנו לפירורים שיסמנו את הדרך לגיהינום.  בבוקר זה של שבת
אביבית ריחפתי את העכבר האופטי מעט למטה בדף הזמנת כרטיס הטיסה
האלקטרוני, מיקמתי את החץ הלבן על "כיוון אחד" והשהיתי את
לחיצתי, עד שאדי הוויסקי יערפלו את חושיי.

"ג'יזל סלזי" - איילה בוכייה ודומעת.  אינני יודע מי את, איך
את נראית, או על שם מי נקראת.  אולי את אהובה נושנה שזיכרונה
נצרב על שלט פח בחזית מסבאה, אולי את חזיון שלא נברא ואולי רק
דמעתך הכחולה, המתגלגלת נחרטה בזיכרון המשפחתי הקולקטיבי שלנו
כעוגן נוסטלגי והבטחה לעתיד.  אותה נוסטלגיה רומנטית שסבא סטפן
פרש בפנינו לאורך ילדותנו נטולת ההורים.  הורים שעמלו כדי לפתח
את ה"מפעל" אבל כשלו בפיתוחנו.

הרומנטיקה החמקנית שצייר סבא במכחול עדין לאורך השנים, נדרסה
על ידי דפי חשבון אדומים, שיחות טלפון בעלות גוון לאקוני
ממנהלי הבנקים ופתקאות "הוצאה לפועל" שהתנפנפו ברוחות החורף
האפורות והקודרות.  רשימות נושים, מחנק אשראי ועדי עובדים
צעקניים וצמיגים בוערים אל מתחת לחלוני מאפילים על ניחוחות
העבר המתקתק.

סבא סטפן היה יושב אל מול האח המבוערת בביתו, מיישר קמט בלתי
נראה בחליפתו ואומר "שם, במקום הכי גבוה בצ'כוסלובקיה, הרגשנו
במרכז העולם."  ירדן מתלתלת בשערותיה הזהובות. "צפונה לנו,"
הוא אומר ומצביע לעבר הוויטרינה הדרומית שגן מטופח ומואר בירוק
זוהר נשקף מבעדה. "צפונה, מעבר לסודטים, ראינו את פולין.
בצפון מזרח - דרזדן.  סקסוניה פרשה זרועותיה לקראתנו, וסבתא
התכרבלה בזרועותיי."  סבא מיטיב את המגבעת הצבעונית שלו בעלת
נוצת הטווס ויונק את מקטרתו המבוערת שמפיצה מתיקות בסלון.

ירדן אחותי, בולעת את המילים והמוסיקה ודמעות היו מצעפות את
עיניה.  אני כבר רציתי שהסיפור יגיע לחלק של האוצר.  סבא היה
ממשיך "וינה בדרום במרחק יריקה (יימח שמו)" ומעווה פניו אל מול
'ערש התרבות שנדרס במגף שחור ומבריק'.  "והבלקן בדרום-מערב...
כל העולם המתוק היה שלנו ובשבילנו... אלכוהול, הימורים, נשים
כמה שרק רצינו, אבל אני רציתי רק את סבתא היפה... האוצר
שלי..."  אז, היה עוצם את עיניו וממתין שאבקש "סבא... אבל מה
עם האוצר?".

סבא היה מחייך ומתעלם.  "אולי אתם רוצים שנעשה סיבוב באוטו
ונאכל גלידה?"
ה"סיבובים" עם סבא בניסן סקייליין הכחולה והמבריקה שלו, שהייתה
מסובבת מבטים ברחובות היו אהובים עלי.  סבא היה נוהג לאט ולא
מפאת גילו.  אני הייתי מתרווח במושב שלצידו ומשלב ידי מאחורי
ראשי.  ירדן, ספונה במושב האחורי, מרוכזת בספר שלה, למרות
שסיננה ש"לקרוא בזמן נסיעה עושה לי בחילה."  לימים, הבנתי שלא
פעולת הקריאה גורמת לה לבחילה אלא הייתה זו מחאתה השקטה על
מפגן היהירות של סבא.

לא רציתי להיות "נודניק" והייתי שואל את סבא על השוקולד ואיך
ה"מפעל" התחיל.
"גם חיילים אוהבים שוקולד ודברי מתיקה.  סך הכול הם היו ילדים
בני עשרים, כמונו.  היה ביקוש, אני סיפקתי את הסחורה, זה הכול.
ככה עושים עסקים, גם עם מי שלא אוהבים."

תולדות "המפעל" חקוקים בשלט (אבא רצה אלומיניום, סבא התעקש על
זהב) שנטוע בכניסת המבקרים.  האותיות העבריות הראשונות שקראתי
מעודי חרוטות באותו שלט המתאר את הימים הקדומים במרתף צר
שבעיירה פרדוביצה שבצ'כוסלובקיה ועל נחילי החיילים שבסיסם היה
ממוקם שם.  אלו, היו "קונים וקונים וקונים" מיני שוקולד,
רצועות לקריץ שחור, נחשים של גומי חמצמץ מעוטרים בגרגירים גסים
של סוכר ופרלינים ממולאי ברנדי זול.  השלט המוזהב תקוע כמצבה
אילמת בכניסת המבקרים של ה"מפעל" עד היום ומרוסס ב "תשלם את
המסכורות כבר יא חרה!".  לו סבא היה יודע על כך, היה מת
פעמיים - אחת על חילול הקודש והשנייה על שגיאות הכתיב.

"בפרדוביצה, הייתה גם המפקדה של 'הזבובים'.  כולם
בצ'כוסלובקיה פחדו מהם.  מה-זה פחדו?! ררררעדו! אבל אני לא -
היה לי תמיד אישור תנועה בכיס שחתום על ידי קלאוס הסינג אתם
יודעים מי הוא היה?"
"כן סבא, אנחנו יודעים: מפקד ה'זבובים' ואחראי על כל
צ'כוסלובקיה."
"לא פחדתי מהם בכלל עם כל המדים השחורים שלהם והמגפיים הנוצצות
כי ידעתי שהם לא יגעו ב'מוז צ'וקולדה' (איש השוקולד ח.ג'.),
ככה הם קראו לי "
"אבל סבא, מה עם האוצר?" הייתי מקשה.

ירדן הייתה מבקשת שיספר שוב איך סבתא נכנסה ל"ג'יזל סלזי"
בשמלתה הפרחונית ודרשה "קצת שקט באמצע הלילה" ואיך כל השתיינים
עם העיניים האדומות פתאום השתתקו ואיך סבא אמר לה "עכשיו,
הג'יזל אוסמווי" (עכשיו, האיילה מחייכת ח.ג'.) וכולם צחקו,
וגם סבתא.

סבא היה ממשיך "מדי פעם, חבורה של זבובים (יימח שמם וזכרם) היו
יוצאים שיכורים מג'יזל סלזי, עוצרים אלמוני שעבר ליד המזרקה
ושואלים אותו "סליחה, איך מגיעים לגיהינום?"  זה, היה מושך
בכתפיו ומנסה להתעלם מהחבורה הרעשנית.  משניסה להתרחק מהם, היה
אחד מהם שולף את אקדחו ויורה שתי יריות לזר בגבו.  טאאח טאאח!
אחר כך היו צוחקים בעודו מדמם למוות על רצפת האבנים המשולבות,
שרידיה של האימפריה הרומית שליד המזרקה בכיכר ואחד מהם היה
אומר 'עכשיו, הוא לומד את הדרך' וממשיכים לצחוק."

ירדן אז הייתה מקפלת את תנוכי אוזניה כלפי מעלה, מנסה לסנן את
הזוועה ולמנוע מן העובדות להאפיל על ניחוחות השוקולד
והרומנטיקה הצמרירית.  היום, לו יכולתי, הייתי גם אני מסנן את
איומי העובדות שנפרשות מולי, כל אימת שאני יושב במשרד המנהל
שבמפעל "האיילה הבוכייה".  שש מאות שלושים ושבעה איש ואישה
שמייצרים בשתי משמרות יומיות דברי מתיקה ושולחים אותם לכל
קצוות תבל.  שוקולד, רצועות לקריץ, נחשי גומי, סוכריות טופי
נימוחות ופרלינים ממולאים ברנדי איכותי.  שש מאות שלושים ושבעה
עובדים שמשכורתם מולנת וחייהם מרירים באין פתרון למצוקת
האשראי.  בלילות טרופי השינה שלי, מבעד לערפילי האלכוהול, אני
יכול לשמוע את הנושים, מחכים לפתחי ומזמזמים בינם לבין עצמם
"איך מגיעים לגיהינום?"

שנים רבות חלפו מאז עמדתי נטוע אל מול השלט המוזהב שבכניסת
המבקרים למפעל.  שנים שבהם בגרתי, למדתי, צעדתי במחלקות השונות
ב"מפעל" וכשנפטרו ההורים, לקחתי את מושכות הניהול.  ירדן שהפכה
למטפלת הוליסטית, לא רצתה "להתעסק עם הבלי העולם הממוסחר", אך
קיבלה את חלוקת הדיבידנדים הרבעונית בהכנעה ובדממה.  המפעל
שגשג לפרקים אך מזה שלוש שנים הקופה מתרוקנת.  שלוש שנים אני
מחפש קורה שתציף אותנו על פני המים, תר אחרי היונה שתבשר את
תום מבול הנושים, אך לשווא.

"את הכול השארתי שם אצל יימח שמם" סבא ממשיך לספר.  "הכול,
הכול הכול - בתים, מגרשים, מכונות, מכוניות.  מרצדס 38 בצבע
כסף, לאף אחד לא היה כזה אוטו, אפילו לא להסינג בעצמו... הכול
השארנו וברחנו ביום שקלאוס הסינג מת."  אז, היה עוצר לרגע
ומחשב בראשו את רשימת המלאי שהתחלפה מסיפור לסיפור.  כרוניקת
ההמשך הייתה ידועה מראש.  עכשיו, תבוא הפוגה ודמעות שיזלגו על
לחייו האדומות של סבא.  ירדן היית מנצלת את ההפוגה, מפסיקה
לתלתל קצוות שיער וניגשת למטבח להכין תרכיז של מיץ תותים
ולפרוס עוגה ללא סוכר עבור סבא הדיאבטי.  משחזרה עם המגש, סבא
היה מהנהן לה תודה ומלטף את ראשה.  אז, מלקט בעדינות בפרוסת
עוגה מתוצרת המפעל וטועם בשקיקה.  את מיץ התותים מעולם לא לגם
"זה יותר מדי מתוק לי".  'איש השוקולד' הסוכרתי.  לא אירוניה
הייתה כאן, אלא עונש של ממש על מעשים עלומים.
"הלוואי והייתי יודע איפה כל הציורים והפסלים היפים שהיו
בבית...  יימח שמם בטח לקחו הכול ולא התחשבו בקשרים שהיו לי עם
קלאוס הסינג, אבל אל תדאג ילד" היה אומר לי ומלטף את כתפי
ג'יזל סלזי שומרת על האוצר."

"הקשרים" האלו עם קלאוס הסינג לא פורטו מעולם.  רק לפני כשלוש
שנים, משנפתח הארכיון ההוא והועלה לאינטרנט, אזרתי אומץ וגלשתי
לאותו אתר. בתזוזה קלה של העכבר ובשתים עשר הקשות מהירות על
מקשי המקלדת, חיפשתי "קלאוס הסינג".
סבא לא פירט כיצד בפרדוביצה - עיירה שכוחת-אל במרכז
צ'כוסלובקיה, שבה יורים בגבו של אדם רק מפני שלא ידע את הדרך
לגיהינום - איך החזיק שם סבא סטפן ברכוש ובאישור תנועה מתמיד
בחסות השלטונות.  כשנברתי בין הררי המסמכים הממוחשבים, הבנתי
כי לא התופינים המתוקים שרקח עבור החיילים וגם לא נחשי הגומי
בעלי הטעם החמצמץ קנו לו את חירותו המדומה.  קלאוס הסינג,
שבימים אלו היה יכול לחגוג את יום הולדתו המאה, היה אדם מאוד
מסודר שתיעד באדיקות את כל "הסכמי ההלשנה" שנחתמו איתו.

בין הרהורי ההיסטוריה, לבין אימת ההווה של סגירת המפעל, נדדה
שנתי.  העדפתי לא להתמודד עם הפחד.  האלכוהול שעזר לי לשכוח
לרגע ולהדחיק את האימה, גרם לי לצנוח למיטתי הקרה ולישון כדב
קוטב צפוני.  כל בוקר שאחרי, תמיד ידעתי מה עלי לעשות: לנסוע
לג'יזל סלזי ולמצוא את האוצר של סבא סטפן, אך בין טלטלות
ההיסטוריה למצולות ההווה, היה הדבר נשתכח ממני והייתי מטביע את
עצמי בהררי בירוקרטיה מאוסה.  כך, בתוך נדנדת היום-יום, הלך
האוצר והתרחק מאיתנו ובאותו זמן ממש, הלך והתקרב.  נצנוצו
המתעתע של האוצר יביא מזור למפעל המתוקים, או שמא יביא איתו
חורבן והכפשה לחיינו - זאת, לא ידעתי.

את המסבאה הצלחתי לאתר.  עדיין שוקקת חיים של עיירה נידחת,
עדיין פולטת שיכורים בעלי עיניים אדומות למזרקה שממול.  חלקם,
מקיאים את תכולת קיבתם על שרידי האימפריה הרומית.  "פתוח כל
יום, מגישים עד חצות" כתוב באתר האינטרנט שלהם ולמעלה, במרכז
הדף, דמעה כחולה שנושרת מפנים עצובות של איילה.  מסופרים שם גם
תולדות המסבאה, מתי החלה לפעול ומי היו בין לקוחותיה
המפורסמים.  קלאוס הסינג והזבובים, כמו גם סבא סטפן - אינם
מוזכרים.  התפריט המיוחד של נקניקיות הורצ'יסה (חרדל ח.ג'.)
בכרוב חמוץ ושנים עשר סוגי הבירה המוגשים שם (עד חצות) -
מודגשים בבהירות.  שלט וירטואלי מוזהב שתלוי על פתח המסבאה.
לו יכולתי, הייתי מרסס אותו בצבע שחור.

זאת לא אדע: האם ה"אוצר" הוא חופן יהלומים שהחביא סבא ברגל
חלולה של אחד הכיסאות שבמסבאה?  אולי זוהי מפה שתגלה את מיקום
הציורים יקרי הערך שהצליח להחביא?  אולי קושאנים בטאבו הצ'כי
או אוסף יודאיקה נדיר ואולי פוליסת ביטוח חיים עבשה של חברת
ג'נרלי שצברה ריביות דריביות דריביות?
זאת אדע: צעד אחד פשוט, ריחוף מהיר של חץ לבן של העכבר האופטי
לעבר הכפתור "הזמן כרטיס עכשיו" שבתחתית המסך, הקלדת שש עשרה
ספרות של מספר כרטיס האשראי, לחיצה כפולה ומהירה - זה כל
שצריך.  זה כל שאוכל לעשות, זוהי קורתי.



-----------------------------------------
הסיפור פורסם במסגרת הסדנה המאה (מזל טוב!) ומופיע (גם)
כאן:
http://stage.co.il/forum/read.php?f=13&i=44898&t=44807


למי שלא יכול להתאפק וחייב, אבל ממש חייב את גרסת הבמאי, או
כפי שהיא נקראית "ג'יזל סלזי, היום שאחרי" יוכל למצוא אותה ממש
כאן:
http://stage.co.il/forum/read.php?f=13&i=45015&t=44808