אני יושב על הגבול שבין הבכי לצחוק,
לא מוצא את מקומי,
יודע שהמעבר הוא כל כך עמום,
עד שאני כמעט ולא שם לב,
כמעט ולא מרגיש אותו,
רגע אחד הייתי שם,
ופתאום אני כאן,
וזה כבר לא קשור לרגש,
ולא קשור לשפיות,
זה קשור לטירוף הזה,
שגורם לגבול להיות כל כך רחב,
כל כך מטושטש בשוליים,
שכבר אין לי מושג איפה הוא מתחיל,
ומצד שני כל כך דק,
שאני חוצה אותו מבלי לשים לב,
מבלי לדעת,
מבלי לרצות,
חציתי אותו כל כך הרבה בזמן האחרון,
שאני כבר מתחיל להרגיש כאילו החיים נועדו
להסתובב במסלול האינסופי הזה,
הלוך ושוב,
מכאן לשם,
ושוב, ובחזרה,
ושתי דמעות,
לא דמעות של אושר,
אבל גם לא כאלו שנובעות מצער,
זולגת מן העיניים,
אחת מכל עין,
ומאיצות על הלחי,
מגיעות אל הפה המעוקל,
שעדיין לא החליט באיזה צד הוא,
ואיזה רגע הוא רוצה לנצור,
החיוך, או הבכי.