את השעות המעטות שבילה מחוץ לביתו יכול היה לקמט לתוך קופסת
גפרורים ולהשליכה לבריכה בגינה שליד ביתו. יושב מוקף בחצאי
קירות מרופדים בציפוי דוחה רעש בצבעי פסטל, בוהה במסך המחשב
המרצד מול עיניו.
כשבהה בו מספר דקות בלי למצמץ נמלאו עיניו דמעות. נותן להם
לנזול במורד פניו להתנדנד מקצה סנטרו המגולח עד לנפילה הבלתי
נמנעת אל השולחן. מצייר בעפרונו עיגול מסביב לטיפה שנפלה
ראשונה. רושם תאריך יום ושעה  בכתב זעיר.
יומן הדמעות שלו. כך קרא לו. ביטוי חסר כאב לרצונו לשוב לביתו
ולצייר.
פעם בכמה שבועות הייתה ביקורת במשרד והוא נאלץ היה להסתיר את
היומן.
מכסה את השולחן בניירות ממתין בקוצר רוח לביקורת שתסתיים,
שיוכל לחזור להעביר את הזמן בשיטתיות עד שהשעון הגדול שתלוי על
הקיר יצקצק 4 פעמים והוא יוכל לקום מכסאו ולהעלם בזרם האנשים
היוצאים מהבניין.
הנתונים שעל מסך המחשב נעלמו ובמקומם הופיעה ציור של זרטוסתרא.
הוא שכב על שולחן הפלסטיק הלבן שבמטבח ראשו שעון על מכסה של
סיר, זנבו קפוא באוויר עיניו עצומות. הוא נזכר ביום שבו צייר
את התמונה וכשהתרכז בה היה ממש נדמה לו שהוא שומע את החתול
מגרגר.
השלווה שהקרין החתול הרגיעה אותו ואצבעותיו החלו להתוות מעגלים
זעירים באוויר כשצייר מחדש את התמונה בדמיונו.
"היי".
הקול הקפיץ אותו במקומו. מרפקו השמאלי פגע בעכבר המחשב. החתול
נעלם ממסך המחשב ובמקומו הופיע אור חיוור ששטף את שלל העיגולים
שכיסו את השולחן.
הוא הסתובב.
נטלי מחשבונות עמדה שם, נשענת על קיר המחיצה שלו. מחייכת.
"אנחנו הולכים לשתות משהו אחרי העבודה. אתה בא"?
כשהגתה את המילה אנחנו החוותה בידה מעגל רחב בחלל המשרד.  
הרעיון להאריך את הזמן שנאלץ לבלות עם עמיתיו לעבודה נראה לו
כל כך אבסורדי שהוא ממש חייך.
נטלי שכנראה שאבה עידוד מחיוכו הרימה את גבותיה "אז תבוא?
"אני מצטער לאכזב אותך" אמר "אבל אני ממש חייב לחזור הביתה".
"למה"? שאלה בתמימות חמימה.  
הוא התכווץ בכסאו והתחיל למלמל משהו כשנטלי הבחינה בעיגולים
שעל השולחן. היא נשענה קדימה מתעלמת ממנו לחלוטין, עיניה
מתרוצצות על גבי השולחן שערה מדגדג בנחיריו.
"מה זה"? שאלה.  
מוטרד מהחדירה לחלל שלו ומתעוזתה הוא התרומם מכסאו. מכריח אותה
לסגת לאחור. השעון הגדול התחיל לצקצק.
"אני חייב לזוז החתול שלי מחכה לי". אמר.  
"חתול!!!" אמרה בהפתעה. "לא ידעתי שיש לך חתול." מבטה בוחן
"אתה לא נראה לי איש של חתולים."  הוא אסף את חפציו הכניסם
לתיק צד והחל להתקדם לעבר הדלת בתקווה שתבין את הרמז.  
נטלי החרתה בעוז אחריו.
היא חסמה את דרכו כשהגיעו אל הדלת.  הוא השתדל לעדן את מבט
הרוגז שהתפשט על פניו אך נדמה שנטלי לא הבחינה בו והיא
המשיכה.
"בסך הכל רצינו להכיר אותך. אתה עובד כאן כבר שנתיים ולא יצאת
איתנו אפילו פעם אחת".
שוב לשון רבים. רצינו, איתנו. היא נעצה בו מבט. עובדים החלו
לצאת מהמשרד.  
נטלי השפילה את מבטה וספק שאלה " אם לא בא לך על כל האנשים
אנחנו יכולים ללכת רק שנינו".
הוא ניצל את המבוכה ופתח את הדלת ." אני חייב לזוז" אמר. ויצא.




זראטוסתרא חיכה ליד הדלת. כמו תמיד. וכמו תמיד המתין בסבלנות
בזמן שחלץ את נעליו ותלה את תיקו. אז קיפץ החתול בתנועה חלקה
אחת אל זרועותיו ואת הדקות הבאות הם בילו בחיכוך אפים החלפת
נשיכות קטנות ומלמול מילות אהבה בלחש.
הטרידה אותו העובדה שלמרות האווירה החמימה בבית והשלווה שהשרה
עליו החתול  המחשבה על לבלות אחר צהרים עם נטלי לפתע לא נראתה
כמו רעיון כל כך רע.
"אבל לא יכולתי להשאיר אותך לבד" אמר לחתול שמצידו המשיך
לנגוח בעדינות בפניו.
הוא התכוון לגשת למגירה להוציא פחית טונה לחתול כשנשמעה דפיקה
בדלת.
הוא פתח את הדלת כשהחתול עדיין בזרועותיו. נטלי עמדה שם.
"לפעמים" אמרה מתעלמת מהמבט המופתע על פניו נכנסת לתוך הבית.
"כשאני חושבת ממש חזק אני מתחילה לנשוך את השפה התחתונה שלי.
לא במודע כמובן, כנראה הכאב עוזר לי להתמקד, אני לא יודעת.
ולפעמים כשאני ישנה וחולמת חלומות מטרידים אני נושכת את השפה
מתוך שינה ומתעוררת מכאב". היא נעצרה במרכז הסלון, הסתובבה
אליו וחייכה חיוך מבויש משהו.
"אה..." אמר בתבונה. "עקבת אחרי"?  
"אל תהיה מצחיק. הוצאתי את הכתובת שלך ממדור שכר". היא  נעצה
בחתול מבט חשדני. "ג'ינג'י" היא אמרה.
"יופי" השיב "את יכולה להבדיל בין צבעים. את מוכנה לעוף מפה"?
הוא החווה בראשו לכיוון הדלת הפתוחה מאחוריו. זראטוסתרא התפתל
באחיזתו ופלט יללה דקה. הוא שיחרר את אחיזתו והחתול קפץ לרצפה.
החתול התמתח תוך כדי פיהוק קולני התקדם אל עבר נטלי ובנונשאלנט
קיפץ אל זרועותיה. היא נרתעה לאחור פולטת אנחה רפה. החתול הרים
את ראשו כך שעיניו הצהובות היו בקו אחד עם עיניה. וכך הם
התבוננו אחד בשני. קפואים במרחב.
המום מהתנהגותו הידידותית של החתול הוא סגר את דלת הכניסה
מאחוריו נכנס לסלון והתישב על הכורסא. "אני לא מבין. הוא לא
אוהב אף אחד חוץ ממני. בחיים לא ראיתי אותו עושה משהו כזה".
נטלי הפנתה אליו את מבטה "הוא בניגוד אליך רוצה שאשאר, הוא
יודע מי בנאדם טוב ומי לא". היא זקפה קלות את חזה בגאווה והוא
הרגיש את הדם מתפשט בלחייו.
החתול קיפץ מבין זרועותיה נעמד ליד דלת חדר השינה וילל.
"אילפת אותו לעשות את זה"? שאלה בחיוך "אחלה דרך להכניס בנות
למיטה".  
עכשיו הוא כבר היה ממש נבוך. "לא אילפתי אותו לעשות כלום. הוא
חתול והוא חופשי לעשות מה שהוא רוצה, אם כבר הוא אילף אותי
לעשות בשבילו דברים ואם היית יודעת משהו על חתולים היית מבינה
שהוא התחיל לאלף אותך ברגע שנכנסת".
היא צחקה ואחרי מספר שניות הוא נשבר וחייך. נטלי התיישבה על
הספה לצידו עדיין מצחקקת.
היא בחנה את הדירה ופיה נפער כשהבחינה בציורים על הקירות.
היא התרוממה מהכורסא פסעה מספר צעדים ונעמדה מול אחד הקירות.
פניה סמוכות לקיר, עיניה מתרוצצות. הוא נעץ מבט בגבה ולאט לאט
הרשה למבטו לגלוש אל אחוריה. הדם התחיל לזרום.
לא כל יום אומנם נכנסת אליו מישהי הביתה בהפתעה אבל אפילו הוא
יודע שכשהזדמנויות כאלה מזדמנות כדאי לנצלן.
"אתה ציירת את כל זה"? שאלה מבלי להסתובב. היא החלה לצעוד
לאורך הקיר בוחנת את הציור.
"כן". השיב. "זה לא גמור אני ממשיך כל יום עוד קצת."
"איפה? כבר אין מקום" פלטה בהשתאות.
"שעה שלוש שלך". השיב.  
היא הסתובבה אליו והציצה בשעונה. "חמש ועשרים עכשיו". הוא
צחק.
"לא שעה בשעון. שעה בכיוון. שעה אחת שעה שתיים שעה שלוש". הוא
קם מהספה והתחיל לנופף בזרועותיו מדגים לה את חלוקת המרחב
לכיוונים לפי מבנה השעון.
נטלי חייכה. "אתה נראה כמו הציור של דה וינצ'י ככה,רק עם
בגדים". הוא שמט את זרועותיו.
היא בחנה את קטע הקיר היחידי שעדין לא היה מצויר.
"זה אתה נכון? אתה והחתול ועוד המון דברים שאני לא מבינה. וכל
המילים שכתובות. וואוו זה משתלב מדהים."
המחמאות גרמו לו למבוכה. לפתע הכתה בו המחשבה שהיא האדם הראשון
שרואה את הציורים במלואם. בוחן אותם כך. הכל נראה לו אפור.
הציור, המילים הקטנטנות, כל המחשבות שהצליח ללכוד ולעצב על
הקיר. כל חייו.
זה שלי. חשב. רק שלי, ואסור שאף אחד יראה את זה. פחד הציף
אותו.
"תשמעי, אני באמת עסוק" אמר. אני רוצה לסיים את הציור וקשה לי
לעבוד כשיש איתי מישהו".
היא הסתובבה, מופתעת. "חשבתי שכבר עברנו את השלב הזה". הכנות
בקולה גרמה לבטנו להרגיש כאילו פרפר בקע מגולם בתוכה. הוא חזר
לספה. זראטוסתרא קיפץ על ברכיו מקרקר בקולו הדק.
נטלי התיישבה לידו. "סיפרתי לך שאני נושכת את השפה שלי לא
בשביל שתחשוב שאני מזוכיסטית. חשבתי שאספר לך משהו אישי וזה
יגרום לך להפתח קצת". היא הביטה בעיניו שנייה קצרה והשפילה את
מבטה. הוא היסס מספר שניות ולבסוף פלט נשיפה ארוכה שקטה. החתול
זקף את ראשו.
"זה המחשבות שלי" הסביר. "אני מצייר אותן ומה שאני לא מצליח
לצייר אני כותב. זה לא קטע אומנותי. אף פעם לא חשבתי לעשות מזה
קריירה. זאת פשוט הדרך שלי להבין את הדברים שעוברים לי בראש."
הוא השתתק ושאף אוויר. נטלי חייכה אליו. "זה קשה," אמרה.
"לפרוש את כל המחשבות ככה, לשמר אותם לחזור אליהם כל יום."
הוא משך בגבותיו. "לפעמים כשאני שוקע במחשבות" הצביע על הקיר.
"אני לא בטוח אם ציירתי את עצמי כותב או שכתבתי את עצמי מצייר
והמציאות שלי מתערבבת עם המחשבות ואז אני מרגיש ריק מכל
ההבלים. זה הכי קרוב לתפיסה שלי להגדרת משמעות לחיים". הוא
סיים ורק אז הבחין בידה של נטלי אחוזה בכף ידו. הוא תהה מי שלח
את היד. הוא או היא. ואחרי שנייה החליט שזה ממש לא משנה והידק
את אחיזתו במעט.
"כל הקירות בבית מצוירים"?
"הכל" השיב "חוץ מחדר אחד. אני צריך להרגיש ריק לפעמים."
הוא הרגיש את החמימות של גופה בידו ונדהם מכמה היא נעימה.
החתול התחיל לגרגר צווארו עטוף מסביב לברכו. הגרגור מעביר רעד
נעים במעלה רגלו ואל בסיס עמוד השדרה. הוא עצם את עיניו ונתן
לתמונות לעשות את שלהם. ראשו גולש לעברה נח על כתפה וגולש
לחיקה.
נטלי שלחה יד וליטפה את שערו. מגרדת באצבעותיה בפדחתו מעבירה
בו זרמים. הוא פקח את עיניו כדי חריץ ולכסן את מבטו אל על.
שפתה התחתונה זזה תנועה זעירה והוא מצא את עצמו תוהה איך תגיב
אם ינשקה. איך ירגישו שפתיה על שפתיו. עצם שוב את עיניו. נותן
לה ללטפו החתול מגרגר על ברכו.



הוא התעורר בנשיפה. זראטוסתרא שוכב על בטנו. בחשיכה ראה את
עיניו של החתול זוהרות. שלח יד עדינה וליטף את ראשו. החתול פעה
בעדינות. לפתע נזכר ומבטו פנה לצידה השני של המיטה. הוא חייך.
ידו עדין הייתה נתונה בידה של נטלי שישנה לצידו.
החשיכה שעטפה אותו העצימה את חושיו האחרים. טרטורו הקצוב של
החתול עשה את דרכו לאוזניו. מונוטוני, מכניס אותו למצב כמעט
היפנוטי. הוא הידק את אחיזתו בנטלי והיא נצמדה אליו בגופה. הוא
שמע את נשימותיה והרגיש אותן על צווארו. הוא הרים את ידה
האחוזה בידו והחל להתוות קווים באוויר.
"זאת את וזה אני ויש משהו שאני לא יכול לצייר. אני צריך לכתוב
את זה". הוא פקח את עיניו, התרומם מהמיטה וניגש לקיר ידו שלוחה
קדימה. הציור התחיל במקום שבו הסתיים הציור הקודם הקווים
נמתחים מקווים אותיות יוצאות מאותיות. פנים מתחילים לצוץ מהריק
מהקווים, אותיות הוגות רגשות. הוא מתנועע כמכושף. מצייר ממלמל
לעצמו. ידו בידה. מנופף לכל עבר מדוד בדיוק במידה. לא חורג
ממסגרת הקיר נדמה שעולה על הציור הישן אך בפועל מתיישר איתו.
אפשר לזהות את נטלי בציור. פיה פעור עיניה קרועות לרווחה,
מצייר את פניו צמודות לשלה ידו על לחיה החתול מעליהם מסביבם,
שפמו הופך לאותיות שיוצרות מילים זעירות.  
מאחוריו החתול החל לילל. הוא התעלם והמשיך לצייר. פה מטשטש קו
פה מעבה.  מופתע עם כל קו וכל מילה. מצייר בשתי ידיו במקביל
רושם בשמאל מותח קווים בימין יוצר עולם שוקע לתוכו. פניה של
נטלי נבלעות בקווים נדמה שהיא טובעת. פניו מכסות על שלה
מתרחבות החתול מרכין את ראשו ונוגע בפנים המצוירות. המציאות
כופה את מחשבתו מכופפת אותה לחוקים וכללים. הגיון טהור הפורץ
ממנו מוחק כל זכר לנטלי מהקיר מטשטש את החיבור בינו לבין החתול
עד שלא ברור ראשו של מי הוא. המברשות בידיו מתרוצצות במהירות.
הוא מילל עכשיו. מילל יחד עם החתול שמאחוריו עם החתול שבקיר.
החדר מסתובב ונדמה לו שהתמונות גועשות. צורחות עליו. פניהם של
חתול ושל אדם שהם אחד פוערות את פיהם ומיידות לעברו צווחות
ייסורים. הוא צורח תוך כדי מתיחת הקווים האחרונים כאילו הצבע
הנמרח על הקיר נמשך היישר מדמו מהמים של חייו. הוא מסיים וצונח
לרצפה.
זראטוסתרא ניגש אליו ומצמיד את מצחו לפניו. הוא מרים מבטו
ובוחן את הציור החדש. הוא זהה לציורים הקודמים. הוא התרומם על
רגליו ויצא מהחדר הריק.