"מה קרה?"
"תעני לי מה קרה?"
אין תשובה...
הכל קרה כל-כך מהר, לא הספקתי להבין כלום
אני אוהב אותה...
מנסה לדבר איתה, מנסה להבין מה קרה,
לא מצליח.
מנסה לחשוב על רצף האירועים, מנסה ליצור תמונה שקלה להבנה.
אין שום סדר, אין שום היגיון אין חלקים תואמים להשלים את
הפאזל.
הרסתי אותה... הייתי פשוט צריך לעזוב אותה ביום ההוא.
היא הייתה כל-כך מדהימה באותו יום, היינו מושלמים באותו יום.

ועכשיו כמעט חצי שנה אחרי, אני עדיין מאוהב בה והיא גם.
רק שזה לא אותו דבר יש לוח.
לוח שרק דרכו אנחנו מדברים. כאילו בחיים לא נפגשנו.
כאילו צריך שמשהו יפריד אותנו שמשהו יעצור אותנו מפני אהבה
הגדולה הזאת...
אבל מה?
מה זה יכול להיות.
למה זאת אהבה אסורה?
למה אסור לנו לאהוב אחד את השניה ככה?
למה אי אפשר לקחת צ'אנס...?
אני אוהב אותך...  כל הזמן אני מרגיש כלוא.
אני רוצה להיות כלוא איתך, להיות שם איתך.
להתעורר בבוקר איתך.
פשוט להיות מאושר, מאושר איתך.
בייב, אני אוהב אותך
כולי געגועים אלייך אלינו אפילו אליי.
אני מרגיש כל-כך חסר , כל-כך ריק
לעומת מה שהייתי איתך.

איפה את עכשיו?
מה את עושה עכשיו?
עם מי את?
איך את מרגישה?
מה שלומך?
את צריכה עזרה?
אולי ניפגש?
סוף- סוף את פנויה ואפשר להיפגש
אבל אני חייב להרוס.
למחרת את מגלה את חלומותייך, ואת רצונך.
והכי חשוב את אהבתך...
אני רואה בעינייך את כולך.
ולא מסוגל, לא מסוגל להתעלם.
להתעלם ממך... למרות אהבתך

עוד יום עובר.
ושוב את מגלה רק הפעם את לא מגלה מה את צריכה בשבילך.
את מגלה את סודותייך לי, את מגלה לי הכל
ואז אני מגלה שאת כן אוהבת אותי .
ואת מסתתרת, מסתתרת בתוך מסכה, מסכה של עצמך
אני לא מבין למה.
ממה את מפחדת?
לאן נעלמת?
לאן ברחת?
למה את מתרחקת?
למה אני מרגיש ככה?
מקווה שתחזרי...
עדיין מחכה בשער.
מחכה שתחזרי...