כותבת את הרגע.
נוצרת עוד כאב שבא לפתע.
יוצרת פסל קרח,
שיקפיא את הפצע.

רגשות רגשות, ומיטה אחת באמצע.
עוצרת דמעה רכה, שמזמינה; את חברותיה.
לא עוצרת.
הכאב יראה את הדרך.

מתפשרת, באוויר תחושה מוכרת.
לא, הפעם אני לא מוותרת!
מחליפה מרכך וסבון,
התחושה קצת עוברת.

ואתה, עוד גר בדירה ההיא, בטח.
מגדל את העלים בערוגה ההיא, בטח.
עובד בעבודה ההיא, בטח.
ולא זוכר, מתי חווית אהבה כמו האהבה ההיא. בטח.

28.12.09