להחשיב את עצמך כאדם פתוח ומשוחרר ואז לגלות כי בנסיבות
מסוימות ההיפך הוא הנכון, גורם לתחושת אי נחת שמעודדת שני
תהליכים - האחד היווצרות של מתח, השני, בניסיון לפתור את
תוצאות התהליך הראשון - חשיבה.

אני חושבת שדווקא הנכונות להתבלבל, להשתהות ולהשתאות, דורשת
מאמץ והיא היא המהלך המאפשר התמסרות אמיתית לתהליך. שהרי ממקום
יציב וסטגנטי ניתן ללמוד מעט מאוד, אם בכלל. וכך החלטתי
להתיידד עם הספק ועם חוסר הודאות, עד כמה שחברתם עשויה להיות
שנויה במחלוקת ובלתי צפויה לפרקים.
תוכנית פעולה לחיזוק הידידות:
בשלב ראשון, אצור קרבה על ידי הפניית תשומת הלב אל הנסתר מן
העין, ואנסה להסתגל ולסבול את נוכחותם. בשלב השני, אמנע מתגובה
שיפוטית ואקדם את פניהם בברכה, בשלב השלישי הנדמה לעיתים כה
רחוק מן הלב, אצליח לחבבם באמת, ובשלב הרביעי, הנכסף, אדע
להיעזר ולהתנחם בהם כיאה לחברים נאמנים מעין אלו. (ומן הידועות
שאי הודאות היא הנאמנה שבנאמנים , בלתי ניתנת להפרדה מכל מחשבה
על אמת כלשהי, למעט המוות כמובן).

שאלה אכזרית מתנוססת כחרב מעל ראשי, מבתקת עטיפות עדינות של
שכחה, ושורפת בקלילות יצועים רכים של צער. הופכת והופכת חרב
הפיפיות במעי הפתי העלוב שנשבה בקסמה, טומנת בחובה את חוסר
האונים שבאי הידיעה - למה אני עושה את מה שאני עושה? הסדק ממנה
והלאה מגיע עד שורש הייסורים הקיומיים עצמם, ומי היה מעלה
בדעתו שבתמימות נולדה אכזריות נוראה שכזו?

בדל מחשבה מעוך ומעשן מבקיע מלמול מבעד לשפתיים רועדות, שנשמע
כמו: "תכלית" או "משמעות" או משהו בין השניים. הצליל נעלם ומיד
מופיע ככיתוב דהוי על שולי תודעתי הצהבהבים, שורות, שורות...
טרם יכווץ הזעם את שפתיי ייקרע הדף לגזרים ויושלך לפח כאחרון
השקרים.

נביחות כלבים כלואים בתוך כלובים מקש.
מתכת נחבטת באבן.
ציפייה לצליל שלא מגיע, כמו מטבע המושלך אל באר אפלה.
תחושה ללא תחושה.

ובחלום, עור נפשט במרתף המרתפים , כמו פורטרט בהזמנה שפעם היו
עושים, והסיפור שלא סופר, מוגש בתענוג אסור למחשיבי דבר, אך לא
זוכה לתגובה מלבד חשד ורתיעה מוסווים במאמץ, מציצים מבעד
לסדקים במבטם של השומעים.

אנחת רווחה. לפחות נסדקו המבטים.