אגלי חירות אחרונים נטפו אל האופל
השאירו חותמם על אדן חלון הזמן
אשר נאטם בבריח בראשית בוא הסתיו
כקו מפריד בין תהום אל שמי תכלת

אבני עצב כבדים נפלו בלי תרעומת
על מרצפות שיש קרות בלב מאובן
אשר נברא מלא אומץ אך נתרוקנו חדריו
מתקוות שווא והבל, נותר בלי תוחלת

הילך אדם אל גורלו או שמא ימתין
בגו זקוף לגאולתו או שראשו ירכין
היליט פניו בבושת, יסתירם מבני עמו
היאמר נואש או ש-יאמר עודני פה?

עת אביב היא עת לפתוח בריח החלון
משב כנפי חירות ואור מהדהד על הקירות
והנה תכול השמים מכתים את הסדינים
כצבע החוזר לפנים שנתחוורו

הלמות תופים פתע פורצים מבעד הגרון
הלב דופק, נרעד כמיתרי אלף כינורות
נמלאים החדרים שוב, נצבעים גם הפנים
ונדמה כי דמדומי חיים נתעוררו

אך לא אביב הוא אשר את נפשי רומם
ואין זה ריח הפריחה אשר הביא למעופי
כי אם יופייה הזוהר מתק שפתיה המסמם
ומעמקי נפשה הזכה בהם הטבעתי את גופי
הוי מלאך שמים הן לא אוכל להתקיים
מבלעדי אהבתך - הרי אגיע אל סופי
הוי קסומת עיניים אחזי ידיי ואחמם
ויהי חיקי מקלט ראשך, לשפתך - מקלט בפי!