לילה. השמיים שחורים, הכוכבים עוד לא עלו - 2 או 3 בלבד דולקים
בשמיים. הוא ידע את זה והוא השתמש בזה.
לברוח. לברוח. לברוח. לברוח.
המחשבה לא עזבה את מוחו. לברוח. פשוט להעלם. אלוהים היה לצידו,
הוא כיבה את השמיים עבורו. אף אחד לא יראה אותו הולך, הם יקומו
בבוקר, יחכו לו והוא לא יצא מביתו כמו בכל יום. בשעה 9:00 הם
יוותרו, כי יש ספורט בבית הספר והם לא אוהבים להבריז מספורט,
רק לא מספורט. הם יחשבו שיהיה להם גם את היום למחרת, ואת היום
שאחריו והיום שאחריו. יש להם זמן. הם יכולים להרשות לעצמם
לפספס יום אחד של המנהג היומי שלהם. הם פשוט יצטרכו לעשות
כפליים.
אבל גם מחרתיים הוא לא יצא מהבית. ושוב הם יוותרו, הפעם
בסביבות 11:00 כי אז יש פיזיקה עם המנהלת. רק כשהיא שם הם
מתנהגים אליו יפה ולא יורדים עליו - כי ככה תמיד שהוא בא אליה
היא לא מאמינה לו. 'אני בטוחה שהם לא התכוונו' היא הייתה אומרת
דברים בסגנון ומחייכת.  
והוא היה מהנהן, מחייך ואומר שהיא בטח צודקת. כי כבר מזמן הוא
למד שזה קרב שהוא לא יכול לנצח בו. הוא היה חוזר לכיתה והם היו
מחכים לו, מחייכים אליו בממזריות, ועושים "קליקים" באגרופים
שלהם. ואז הם היו מסתכלים עליו, כאילו באים להגיד לו "אתה
מוכן?" וחוזרים להרביץ לו - חזק מספיק שזה יכאב, אבל לא חזק
מספיק כדי שזה ישאיר סימנים. והשאר היו מסתכלים ושותקים.
מחרתיים כשאימא שלו תחזור מירח הדבש השני שלה היא לא תמצא
אותו. כשהוא לא יחזור כל היום היא תתקשר למשטרה, והם יתחילו
לחפש אותו ולראיין אנשים ; לשאול אם הם ראו אותו, או יודעים
לאן נעלם. אבל אף אחד לא יראה אותו, השמיים לצידו, הם כבו -
משאירים אותו לברוח בחושך מופתי, ואיש לא יראה אותו.
פתאום כשהחקירה תתקדם, בעוד שבוע אולי, הילדים בכיתה יזכרו
לספר לשוטרים על המכות. ואז הם ישאלו את המנהלת והיא תגיד שהוא
בא אליה, אבל שהיא חשבה שזה לא רציני, שזה ריב בין ילדים ושזה
ייפתר מעצמו.
הייתה לו תחושה שאם כולם לא היו יודעים שהוא בא אליה, כי המכות
היו גרועות פי שתיים כל פעם שעשה זאת, היא הייתה מכחישה. הייתה
אומרת שהוא מעולם לא בא להתלונן ואם הוא לא אמר כלום - איך
הייתה אמורה לטפל בזה?
ואז יגיע שלב השאלה הקשה: למה הם עשו את זה?
כל הכיתה תזוע באי נוחות, הוא יכל לדמיין את זה, ואז החמישה
יסתכלו על השוטרים ויגידו בלי בושה "כי הוא הומו דפוק
ומלוכלך."
מה זה להם אם הוא פעם אהב בן? מה זה להם אם פעם הוא היה אוהב
בת? וזה כבר קרה, אנחנו לא בוחרים במי להתאהב, גם הוא לא בחר.
והאהבה אל הילד הזו מתה מזמן. עכשיו הוא אוהב מישהי אחרת,
מישהי שהסתכלה עליו בגועל מאז שהיומן שהם גנבו ממנו התפרסם.
הוא כבר הבין שהוא לבד, שאין מי שיעזור לו.
החקירה תיעצר שכבר לא יהיו עוד כיוונים, לא תהיה שום הוכחה
לביצוע פשע והוא יהיה חופשי - אף אחד לא ירביץ לו, אף אחד לא
יסתכל עליו מוזר.
השם לצידו, הוא הסכים איתו וכל הכוכבים כבו.

ביום חמישי, 3.6.2002, שבועיים לאחר היעלמותו - עומר פאר מחדרה
נמצא מת ליד מכולת זבל בשעה 20:00, בחזקתו היו רק כמה דפים
ועליהם כתובה אותה השורה: "אני לא כזה."
הכוכבים נכבו - ואיתם גם הוא.