"אמא! אבא!" קראתי, "הולכים היום, נכון? הולכים לבקר את דני!"
הורי חייכו אלי  "כן, הולכים." אמרו. ואני חייכתי בחזרה, סוף
כל סוף. סוף כל סוף דני חוזר. דני, הוא אחד מאחי הגדולים אשר
נסע לחו"ל כדי ללמוד אומנות. שנתיים לא ראינו אותו. לא אישית
לפחות. "לילך תהיה איתו" הוסיף אבי "ויוני יגיע יותר מאוחר"
הוסיפה גם אמי. לילך הייתה החברה של דני מזה שנתיים. הם נפגשו
בחו"ל והחלו לצאת - זו הייתה 'אהבה ממבט ראשון' סיפר לי דני,
ברגע שראה אותה מועדת ומפילה את ספרי הבישול שלה התאהב בה.
מוזר לא? אבל זה כנראה רץ במשפחה. כי אמא שלי אומרת שהיא
התאהבה באבא שלי אחרי שהיא ראתה אותו מפשל הרבה פעמים בתחנת
החדשות בה עבד. כל כך לא רומנטי. מי מתאהב ככה?! אני מקווה שלא
אני.
ויוני, יוני זה קיצור ליונתן. הוא עוד אחד מאחיי הגדולים. הוא
רוצה להיות שחקן, מה שלוקח את רוב זמנו וגם אותו בקושי רואים,
אבל יותר. כי הוא גר בישראל. זה כל כך מעצבן שכל האחים שלי
עברו את שנות העשרים שלהם, ועזבו את הבית ורק אני, רק אני בת
ארבע עשרה. דני בן 24, יוני 22. ורון. רון שהוא האח הגדול
השלישי שלי - 27. הוא לומד להיות עורך דין. ואחי, הם יודעים כל
כך הרבה! ורק אני, רק אני תמיד שותקת, כי אין לי מה לומר. למה
שיהיה לי?! פוליטיקה לא מעניינת אותי. והבורסה עוד פחות.
המלחמה בערבים עושה לי צמרמורת, וזה מרגיש כל כך... לא קשור
עליי? ולהפך, שלא תחשבו שאני רוצה שהמלחמה הזו תהיה קשורה עלי,
כי בשבילי המלחמה הזו תהיה קשורה רק שיקרה משהו למשפחה שלי
בגללה - וזה, את זה אני ממש לא רוצה. השיחות המשפחתיות
(הגדולות האלו, שכולם ליד השולחן ואוכלים מאכלים נהדרים שסבתא
הכינה.) היחידות בהן אני כן משתתפת, הן השיחות עם סבתא. ואילו
שיחות אלו. אנחנו מדברות על ההיסטוריה של המשפחה, ורק כשסבתא
מספרת, היסטוריה מתחילה לעניין אותי. סבתא רבקה יודעת לעניין
אותי, יודעת לספר אפילו דברים משעממים כהיסטוריה בצורה מרתקת.
סבא אומר שהיא הייתה כתבת מוצלחת מאוד כשהייתה באמריקה, כל כך
מוצלחת שביקשו שתישאר - אבל היא רצתה לחזור לארץ עם סבא. כי שם
היה הבית שלה. ולא שם - רק בארץ.  "רון לא יבוא?" שאלתי.
"אולי." ענה אביה "הוא נתקע בלימודים." הוסיף "ועם הוא יגיע,
זה יהיה רק מאוחר." אוף. שוב אני אירדם לפני שהוא יבוא. "אמא
ואבא יפגשו אותנו בארוחת שישי, כולם יהיו שם!" חייכה לעברי
אמי. אוי לא. עוד ארוחה בה לא אומר דבר. חייכתי לאמא למרות
שחשבתי שבטח שוב יהיה משעמם, וששוב אני אהיה מנותקת משאר. ואז
נזכרתי בסבתא, שתמיד עושה הכל כדי שאני אשתתף בשיחה - אולי זה
לא יהיה כזה נורא. נכנסו לאוטו שלנו, אוטו גדול כזה שהוכן
במיוחד להרבה נפשות - למרות שעכשיו זה היינו רק שלושתנו. שאלתי
את אמא פעם, למה היא הביאה אותי לעולם - מה ארבעה בנים לא
הספיקו לה?! היא ענתה שלא. שהיא רצתה גם בת. כזו שתוכל לעשות
איתה שיחות "אמא ובת" ואמרתי לה, שזה מוזר כי גם עם בנים אפשר
לעשות שיחות נפש. ואמא אמרה שלא כל כך. שבשביל זה הם הולכים
לאבא. רגע אחד, לא סיפרתי לכם על ישמעאל! האח הכי בוגר שלי!
הוא בן 31, נשוי עם 2 תאומים קטנים שנולדו לו לפני שנתיים. הם
לוקחים את כל זמנו, הם, ואשתו תמי. אז יוצא שגם אותו לא ממש
רואים - אבל שכן, איזה צחוקים! הוא האח הכי בדחן שיש! ותמיד
כיף איתו. רועי וזוהר, התאומים החדשים? הם כל כך מצחיקים
אותנו, נראה שאפילו בגיל שנתיים אפשר להבחין את הדמיון בניהם
לישמעאל. למה ישמעאל? או! זה סיפור טוב. אמא ואבא שלי ניסו
להביא ילדים לעולם הרבה זמן. שלוש הפלות ובהריון הרביעי, אמא
כבר הייתה סחוטה. שלוש הפלות מובילות לדיכאון ואבא אומר שהוא
חשש שהיא תתמוטט לו עם תהיה עוד הפלה. אז הם התפללו. הם התפללו
הרבה הרבה וישמעאל נולד. הבנתם? כי האל שמע את תפילותיהם.
בעזרת השם הוא יצא יותר מבסדר. הוא יצא אחלה. אוי. הגענו. דני
רץ אלינו - לילך מאחוריו. הוא נותן לי חיבוק גדול ורץ לתת
נשיקה לאמא ואבא. לילך עושה לי שלום קטן עם היד ושולחת חיוך
מבויש. כשחושבים על זה - זו הפעם הראשונה שפגשנו אותה אישית,
אבל שמענו עליה כל כך הרבה שנדמה היה שאנחנו מכירים אותה שנים.
התקרבתי עליה ואמרתי "היי" היא חייכה "היי" החזירה לי "מה
שלומך?" שאלתי "יותר ממצויין" ענתה. הבחנתי בטבעת שהיא ענדה על
אצבעה. טבעת יפה כזו עם יהלום קטן "לא...!" מלמלתי לעצמי "אתם
מתחתנים?!" שאלתי בהפתעה. היא הביטה עלי בחשש והנהנה. חיוך
ענקי נפרש על פניי "מזל טוב!" חיבקתי אותה ורצתי לחבק את דני,
חיבוק הפתעה כזה שגרם לו לקפוץ.  עכשיו לילך תהיה חלק מהמשפחה.
כמה נפלא! אכלנו הרבה, יוני הגיע למנה השנייה בצלצולים רבים,
כניסה אופיינית לו. תמיד כמה שיותר תשומת לב - יותר טוב
וכשמדובר ביוני, בו נגיד שקשה לפספס אותו גם ככה. שיער ג'ינג'י
בוהק ועניים ירוקות בוהקות, שונה לגמרי מדני הבלונדיני בעל
העניים הכחולות ורחוק שנות אור מרון -  שהגיע בדיוק לקינוח -
בעל השער השחור והעניים הזהובות. ורק אני, רגילה עם שער חום
ועניים חומות. אבל תמיד שאני עם האחים שלי כיף לי. הם קוראים
לי הנסיכה שלהם, האוצר שלהם - ואני לא מבינה למה, כי - מה כבר
מיוחד בי?! אחרי שרון הגיע העזתי לומר, קצת בצחוק "אז עכשיו יש
לך שתי אוצרות? או שהודחתי?" כולם פרצו בצחוק מתגלגל "תמר! את
תמיד תהיי האוצר שלנו!" אמר לי דני "אני מבינה..." מלמלה לילך
והוא מיד פנה אליה כדי להרגיע לומר שגם היא האוצר שלו. כולנו
צחקקנו. הארוחה עברה בכיף. ועוד יום נגמר. בסך הכול - הייתי
מרוצה. רק חבל שישמעאל לא בא. ככה חשבתי אז, אבל כשהגענו הביתה
ציפתה לנו הפתעה. בדיוק 5 דקות אחרי שנכנסו חזרה לדירה הפעמון
צלצל ומולנו עמד ישמעאל "ישמעאל!" קראתי וקפצתי עליו בחיבוק
חזק. תמי והילדים נכנסו אחריו והם ישבו ודיברו עם ההורים שלי
עד השעות הקטנות של הלילה, אני - אני נרדמתי בשתיים עשרה.
פוליטיקה והבורסה יכולות ממש לעייף! בכל מקרה, היום היה יום
נפלא. ומחר? מחר בטח יהיה אפילו יותר טוב...