אין יותר עגול מעגול, כולם יודעים את זה, ואלה
שמתווכחים כנראה מבינים הרבה פחות או הרבה יותר מכל אחד אחר.
גם אבא שלי ידע את זה, למרות שנראה לי שהוא אף-פעם לא באמת
הפנים. תמיד הוא היה אומר משהו כמו: "זה מאד מעניין, חמודה,
שאלה מצוינת, אני אברר אצל המומחים שלי ואחזור אליך", אבל הוא
אף-פעם לא חזר. בעצם הוא כן חזר - פעם אחת - אני זוכרת די
בבירור, הוא חזר מהעבודה. הבגדים שלו היו מוכתמים בשחור והריח
המאוס של גומי שרוף נדף מהם. הוא ישר חיפש אותי כשנכנס בדלת
וכשמצא צעד אלי בצעדים גדולים ומדויקים, חיבק אותי חיבוק
מיוזע, הביט בפני ומרח את אגודלו השחורה על לחיי השמאלית,
שנשארה מוכתמת בכתם שהצלחתי להוריד אחרי זה רק עם שפשוף חזק של
סקוטש וסבון כביסה.
  "את לא תאמיני", הוא אמר, "שאלתי את המומחים שלי, והם אמרו
שהם יבדקו אצל הקשרים שלהם, שאמרו שיבררו אצל המקורות שלהם,
ונחשי מה?"
  "מה."
  "אז ככה, לפי המקורות של הקשרים של המומחים שלי - טם טטטם",
הוא תופף בידיו השומניות על שערות ראשי, שנדבקו אליהן בקצב
קבוצות קבוצות, "מוכנה? - הדשא של השכן ירוק פחות."
אני חושבת שזאת הייתה הפעם האחרונה ששאלתי.

      בבקרים הייתי קמה לבד. אבא שלי היה צריך להיות מוקדם
בעבודה אבל איכשהו תמיד יצא שיצאנו ביחד. הייתי מעירה את אחותי
הקטנה והיינו מתארגנות בשקט בחדר, מתגנבות לשירותים, ויוצאות
למטבח רק כשהיינו לגמרי מוכנות ונכונות לצאת, כדי להימנע
מהיתקלויות לא מתוכננות. ובדיוק כשנזכרתי ששכחתי לארגן לנו
ארוחת בוקר וסנדוויצ'ים, פתאום הופיע אבא מאיזו פינה נסתרת
בבית, כולו מחויך, לבוש בבגדים המוכתמים של אתמול כאילו הרגע
חזר מהעבודה והניע את ידיו הגדולות לחיבוק. אחותי ואני נמעכנו
אל חזהו החמצמץ תחת מוטת זרועותיו, פנינו צמודות ושערות החזה
מדגדגות לנו בריסים. חיכינו בחוסר-אונים, עושות פרצופים אחת
לשנייה מריח הגומי שנדף ולעולם לא התנדף ממנו, עד שהטקס נגמר.
  "חשבתי שכבר יצאת", אמרתי, מחכה לסיפור היומי.
  "כן, זה אולי ישמע קצת מוזר", הוא תמיד היה פותח ככה, "אבל
איך שבאתי לצאת צלצל הטלפון ואת יודעת מי היה בצד השני?"
  "מי."
  "שר המשפטים בכבודו ובעצמו. ואת בטח שואלת את עצמך מה שר
המשפטים מתקשר לחפש אותי בשש וחצי בבוקר, נכון?"
  "אה... מה."
  "אני שאלתי את עצמי בדיוק את אותו הדבר. ובכן, שר המשפטים
אמר לי בטלפון שהוא שמע מהמקורות שלו, שבמקרה קשורים לקשרים של
המומחים שלי, שאני מכין את החביתה הכי טובה ומיוחדת בכל הארץ,
ולא רק זה - הוא גם ביקש את המתכון! היית מאמינה?! שר המשפטים!
ואת יודעת מה אני עניתי לו?"
  "לא."
  "בדיוק! זה בדיוק מה שעניתי לו - לא!"
ואז הוא פנה בזריזות לא אופיינית לכיוון המטבח, שולף כלים
ומצרכים בשליטה מדויקת להפליא בתאים השונים המכילים אותם,
משאיר אותי ואת אחותי עומדות בתהייה באמצע החדר.
  "נו, אז תשבו כבר!", הוא קרא לפתע מעבר לכתפו, "זה ששר
המשפטים לא יכול, לא אומר שהבנות שלי צריכות לסבול."
  הייתה סיבה מאד ברורה למה אני ואחותי ניסינו להימנע
מהבישולים של אבא והיא - השמן. אבא אהב שמן, והרבה. הוא אהב את
החתיכות הדביקות האלה שנשרפו ונדבקו למחבת, להן היה קורא
"גירודים", כי היה מגרד אותן אל הצלחת שלו עם המרית כתבלין מעל
לכל האוכל. עד כדי כך הוא אהב שמן, שאם הוא היה אוכל משהו
מטוגן הוא היה מסוגל גם לקום באמצע הארוחה ולהחזיר אותו למחבת
לטיגון שני, בטענה ש"השמן כבר התקרר". ידיו תמיד היו ספוגות
בשמן בישול של הבוקר, שהתערבב עם חומרי הגומי שעבד איתם במפעל,
יחד עם שמן המכונות, שנתנו לו יחד את הגוון השחור התמידי
והכל-כך "מיוחד" הזה בחריצי האצבעות ובמקום הזה בו נתקעת
הציפורן בבשר של האצבע.
  אבל מכל הדברים שאי-פעם המציא, בכאילו או לא - החביתה הייתה
באמת משהו מיוחד. ישבנו ממתינות בסבלנות למר גורלנו ליד שולחן
האוכל, ולאחר מספר דקות קצרות החליק אבא שתי צלחות לבנות
ונקיות, ולא מוכתמות בכלל, לפני ולפני אחותי, ושפך במיומנות
לתוך כל אחת מהן חביתה הנראית כמו חצי עיגול מושלם עם בליטה
עגולה באמצע. זו הייתה ה"לאפאבאאוט". נכון, תמיד שמכינים חביתה
ישנה השנייה של התלבטות איזו חביתה בדיוק רוצים באותו הרגע? אז
ה"לאפאבאאוט" הייתה החביתה שענתה על כל הצרכים. אבא היה מקשקש
ביצה אחת ושופך אותה באחידות על המחבת, המשומנת בנדיבות כמובן,
על אש קטנה. כשהחביתה הייתה שישים אחוז מוכנה הוא היה מפתיע
ופותח מעליה ביצה שלמה אחת נוספת מבלי לפגוע בצהוב שלה. הלבן
היה מתקרש על מצע החביתה, וכשהוא היה שישים אחוז מוכן, היה אבא
מטה את המחבת כדי שהעיגול הצהוב יחליק לצד אחד של החביתה,
וסוגר מעליו את חצייה השני - משאיר את הצהוב חי. אפשר להגיד
בעצם שהיא מן שילוב של חביתה ישרה עם עין, ובעיני היא הייתה
פשוט חביתה נהדרת, ויכול להיות שאם היא לא הייתה שוחה בשמן
טיגון עמוק ושרוף, אולי היא גם הייתה מושלמת.

      אותו הבוקר אחותי ואני איחרנו לבית-הספר. אבא החליט
שהוא חייב ללוות אותנו עד לשער הראשי, ולא משנה כמה ניסינו
להגיד לו שזה בסדר ושאנחנו נסתדר לבד, הוא התעקש ואמר שזה חלק
מהתפקיד שלו בתור אבא.
  "זה חלק מהתפקיד שלי בתור אבא, אין מה לעשות, לא אני קבעתי
את החוקים."
  "אבל חיים", ניסיתי שוב, "אתה כבר מאחר לעבודה בהרבה, אנחנו
נהיה בסדר."
  "מה את חושבת שהאנשים שעובדים איתי לא מכירים את החוקים?
כולם מכירים את החוקים! הם יבינו, אל תדאגי."
  פשוט מקרה אבוד, חשבתי לעצמי. "כן, אבל אנחנו כבר ילדות
גדולות אז זה לא נחשב."
  "שטויות! וחוץ מזה, מה את מעדיפה, שיהיה לך אבא פושע שעובר
על החוקים?"
  "אבל זה לא לעבור על החוקים, אפילו אימא לא הייתה לוקחת
אותנו עד לשער, ואז היינו אפילו עוד יותר קטנות."
  אבא השתתק לרגע קטן, ומיד לבש שוב את החיוך הגדול שלו, אחז
בידי ובידי אחותי לצדדיו, ואמר, "יש לי רעיון! תחרות דילוגים!
-   מ...   עכ...   שיו!"
  בשער בית-הספר הוא נפרד ממני בנשיקה שמנונית, שהשאירה לי
סימן שחור ומבריק על הלחי למשך כל היום, ואני הייתי צריכה
להתנצל ולהגיד לילדים בכיתה שזה כלום ושהכול בסדר - פשוט יש לי
אבא דביק.

      לא כל יום פוגשים מישהו מיוחד, וגם היום לא פגשתי.
וכשחזרתי מבית-הספר אבא היה עדיין בגומי ואחותי הייתה עדיין
בשחייה, אבל אני שכחתי וחשבתי שהיא כבר חזרה, בגלל הרעשים
ששמעתי מתוך הבית, אז ישר זרקתי את התיק על הכיסא בכניסה ורצתי
לכיוון המקלחת, משם שמעתי את הקולות.
  "דותי", קראתי בהתלהבות, "מזל שאת פה! זוכרת את האיש המוזר
הזה שגירף את העלים בבית-ספר וכולם אמרו שהוא..."
  אבל דותי בכלל לא הייתה שם. מולי עמדה אישה מבוגרת, זרה
וערומה עם כתם לידה גדול בצורת תפוח-אדמה על המותן השמאלית, או
הימנית אם מסתכלים מהצד שלי, שבדיוק סיימה לעטוף במגבת את גופה
השזוף והשזיפי. האישה הופתעה ונרתעה מעט, אבל אני נבהלתי
והתחלתי לצרוח ונפלתי אחורה ושברתי את הוואזה שאימא הכי אהבה.
ומשום-מה לרגע הייתי בטוחה שטעיתי בדירה, למרות שפתחתי את הדלת
עם המפתח שלי ולמרות שזאת הייתה הוואזה של אימא, אבל אני לא
עצרתי לחשוב ופשוט יצאתי בריצה מהבית ולא הפסקתי לרוץ עד שנגמר
לי כל האוויר.
  תמיד כשנגמר לי האוויר, כמו נגיד בשיעורי ספורט שמכריחים
אותנו לרוץ בעיגולים על הקווים של המגרש, יש לי רגע כזה של
מחשבה צלולה - מן ריכוז כזה שנראה לי שמגיע ממקום של הישרדות
של הגוף, בו אני תמיד יודעת בדיוק מה אני הולכת לעשות,
כשבדרך-כלל מדובר בללכת לשתות מים קרים. הפעם זה היה משהו
אחר.
  בלי לשתות אפילו קצת, הלכתי בצעדים שווים בחזרה לכיוון
הבית. כשהגעתי לדלת הדירה היא הייתה מעט פתוחה והמפתח שלי
עדיין היה תקוע במנעול. הסתכלתי לצדדים ונזכרתי בארון התחזוקה
הנמצא במסדרון. ניגשתי אליו וחזרתי מצוידת היטב במטאטא כביש
ישן, כזה כמו של מכשפות. ניסתי להקשיב לרעשים מאחורי הדלת אבל
הדבר היחידי שהצלחתי לשמוע היה דפיקות הלב שלי שלחצו לי על
השרשרת, אז חשבתי לרגע מה יותר עדיף - להתגנב פנימה בשקט או
להסתער בצעקות קרב אל תוך הדירה, עד שהגעתי להחלטה, הרמתי את
המטאטא מעל לראשי ולקחתי נשימה עמוקה, כשלפתע שמעתי קול מעבר
לדלת, "כן, נראה לי שאני בטוחה, זה המפתח שלה בדלת לא?", ומיד
עם סוף המשפט נפתחה הדלת לרווחה ומאחוריה עמדה אותה האישה,
מדיפה מבושם של סבתות, וחיוך צהוב עם קצת זהב עלה על שפתיה
ברגע שראתה אותי. אבל אני כבר לקחתי אוויר ממקודם וצעקתי את
צעקת הקרב שלי והכנסתי לה את המטאטא בכתף ימין, או שמאל אם
מסתכלים מהצד שלה, והאישה פלטה זעקת כאב וניסתה לסגור את הדלת,
אבל אני חסמתי אותה עם הרגל והבאתי לה עוד מכה ישר במקום עם
התפוח-אדמה בצורת כתם לידה, והיא התקפלה, מחזיקה את בטנה,
פולטת שיעולי חרחור ותבוסה מגרונה.
  "ילדה, השתגעת?!", שמעתי לפתע את אבא שלי צועק (ככה אבא שלי
היה קורא לי - "ילדה" - רק שלא מבטאים את זה כמו המילה ילדה,
אלא עם הדגש חזק בהתחלה - ילדה). הוא נעמד מולי גדול כזה עם
כתם שחור של גומי מרוח בצד שמאל ליד העין ולאורך הלחי כמו
אינדיאני, בכלל לא מחייך, ומעולם לא שמתי לב לפני זה כמה קמטים
יש לו מתחת לעיניים. כל השרירים שלי לפתע רפו והמטאטא נפל
בשלוש וחצי חבטות ועוד אחת קטנה ליד רגליה של המחרחרת. הרגשתי
שאני לא יכולה להזיז את הרגליים, כמו שקורה שחולמים חלום רע,
אבל ברגע שאבא שלי ניתק את רגלו מהרצפה הקרה לצעוד צעד לעברי,
אני הסתובבתי בחוסר שיווי-משקל מגושם וברחתי בריצה, בלי
לעצור.

      לקראת ערב כבר הייתי די עייפה, מאד רעבה ועם המון אדום
בעיניים. לא ממש ידעתי מה לחשוב ובעיקר לא הבנתי איזה סיבה יש
לאבא שלי להכניס נשים עם תפוחי-אדמה על המותן לתוך הבית שלנו.
רציתי כבר לחזור הביתה אבל לא רציתי לדבר על כל מה שקרה, ובכלל
רציתי שכל מה שקרה בכלל לא קרה. מה שכן ידעתי זה שאם אני אחזור
עכשיו אז ישר אבא שלי ינצל את ההזדמנות להגיד לי שאני מתנהגת
כמו ילדה קטנה ושאני צריכה להבין כל מיני דברים, ואני רק אשב
על הספה בלי להגיד כלום, מחזיקה את החלק הפרום מתחת לכרית
הימנית שאני תמיד מחזיקה כשאבא שלי עושה לי את השיחות האלה.
  אז במקום לחזור המשכתי לשבת במקום אליו רצתי. כשרצתי מהבית
בפעם השנייה זה לא היה בגלל שנבהלתי כמו בפעם הראשונה, אז כבר
ידעתי בדיוק לאן ללכת. הגעתי למקום שרק אני ודותי מכירות,
למקום אליו הלכנו אחרי הלוויה של אימא, רק שתינו, ואף-אחד לא
מצא אותנו עד שהחלטנו בעצמנו לצאת. אני לא ממש יכולה לספר איפה
זה, כי זה סוד, אבל אני רק אגיד שאני יושבת על האדמה שעכשיו
קצת לחה בערבים, ושמידי פעם מדגדגים אותי בשיער העלים מסביב.
אחרי זמן ממושך של ישיבה, השרשרת כבר נהייתה קרה כשהיא נצמדה
לי לחזה, והזכירה לי פתאום את השיחה האחרונה שהייתה לי עם אימא
שלי. זה היה בבית הישן ואני זוכרת שאמרו שירד גשם אבל בכלל היה
יום ממש יפה בחוץ, ושהוא אפילו נכנס קצת פנימה דרך החלון של
החדר שלה. היא שכבה במיטה שלה והסתכלה עלי בלי למצמץ, ואני
צמצמתי את עצמי בכיסא כי לא ידעתי מה להגיד. תמיד אני זוכרת
אותה בתור אישה יפה מאד, גדולה כזאת, אבל באותו הרגע היא נראתה
כמו מישהי אחרת לגמרי. רזה כזאת ובכלל לא יפה. העיניים שלה היו
אדומות מאד, אפילו בחלק הלבן, והאמת היא שממש פחדתי לשבת שם,
אבל משום מה לא הייתי מסוגלת לקום.
  "ילדה שלי", היא הצליחה להגיד לבסוף.
ואני עדיין לא הצלחתי להוציא מילה מפי. אבל היא נראתה כאילו
היא משדלת כוחות אדירים כדי שוב לדבר.
  "את יכולה ללכת", היא אמרה בנשימה כבדה.
המשכתי להביט בה מביטה בי עם העיניים האדומות שלה, עד שעזרתי
מספיק כוח, אחזתי בידיות הכיסא שלי ונעזרתי בהן לקום. אבל
במקום ללכת התקרבתי אליה קרוב והבטתי לתוך עיניה עמוק יותר.
  "מה, ילדה יפה שלי?", היא שאלה.
  "ישנתי ממש טוב בלילה, וכשהתעוררתי זכרתי את החלום שהיה לי
והבנתי למה ישנתי כל-כך טוב", אמרתי ורגלי היחפות, כאילו פתאום
הבינו שהן עומדות חשופות על רצפה קרה, הזניקו במעלה גבי ועד
לעורפי צמרמורת עדינה.
  "על מה היה החלום?", שאלה אימי.
  "חלמתי שהחלמת", עניתי.

      החושך כבר הגיע אלי ואני עדיין לא העזתי לצאת מהמקום
הסודי שלי. נורא רציתי שדותי פתאום תופיע - כי הרי רק היא
מכירה את המחבוא שלנו - ותשב לידי קצת. אולי היא תספר לי שגם
היא הגיעה הביתה וראתה את החברה של אבא והחליטה לברוח לכאן כי
היא ידעה שבטוח גם אני אהיה פה, כי אני תמיד מגיעה לפניה
הביתה, ושהיא נורא שמחה כי עכשיו אני לידה כדי לשמור עליה. ואז
היא תתעטש שלושה עיטושים אחד אחרי השני בגלל הפריחה שיש עכשיו,
ואני אנזוף בה ואגיד לה שתהיה בשקט אחרת יגלו אותנו, והיא תגיד
סליחה ושהיא לא יכולה לשלוט בזה וכמעט תבכה, אבל אני ארגיע
אותה ואגיד לה שזה לא נורא ואחבק אותה, כי אני האחות הגדולה
ואני צריכה לשמור עליה.
  אבל דותי לא הגיעה. לא רק שהיא לא הגיעה, זה גם היה נראה
כאילו אף-אחד לא ממש מנסה למצוא אותי. מילא אבא אבל גם דותי?!
החלטתי לחזור ולראות איך הם מסתדרים בלעדי בבית.
  רצתי לכיוון הבית דרך מקומות שידעתי שאין סיכוי שיראו אותי,
וכשהגעתי קרוב התחלתי ללכת על קצות האצבעות ממש בשקט, כמו
שדודו בן-דוד של דויד פעם לימד אותי, וגם אמרתי לעצמי שאיזה
מזל שלבשתי את החולצה הכחולה כהה, כי היא כמעט כמו שחורה וזה
יותר טוב כשמנסים ללכת בשקט בחושך. כשהייתי כבר ממש קרובה
פתאום התחלתי להריח ריח של אוכל חם, וממש קינאתי בשכנים שלנו
שהם אוכלים ארוחת ערב משפחתית, וחשבתי כמה חבל שאנחנו לא
אוכלים ארוחה כזאת כי כולם היו צריכים לחפש אותי בגלל שאבא
הביא את החברה התפוח-אדמה שלו הביתה. אבל כשהייתי ממש ממש
קרובה אז כבר יכולתי להציץ פנימה מהחלון, וגיליתי שלא רק שבאמת
אף-אחד לא מחפש אותי, אלא גם שהריח של האוכל בכלל מגיע מהבית
שלנו ושהשולחן ארוך עם מלא דברים טעימים עליו - ממש כאילו אני
בכלל לא קיימת. החלטתי להיכנס לבית ופשוט להתעלם מכולם כמו
שכולם מתעלמים ממני.
  עשיתי סיבוב והגעתי לכניסה וכשפתחתי את הדלת שמתי לב שהמפתח
שלי עדיין תקוע במנעול. הבית היה שקט, מעט אפלולי ומלא בריח של
בישולים. התקדמתי בשקט ובאיטיות לעבר הסלון, מצפה כל רגע לפגוש
בריח של גומי שרוף או אולי אפילו בבושם סבתא של האישה עם
התפוח-אדמה. אבל לא הרחתי איש. במקום אבא והאישה שלו זיהיתי
פתאום תזוזה בגוש שמיכות שהיה על הספה הקטנה. התקרבתי אליו
והרמתי פינת פוך. זאת הייתה דותי, אחותי.
  "דותי", לחשתי בשקט, אבל היא רק עשתה תנועת כירבול של
גורים.
התקרבתי עם פני אל פניה ועשיתי מה שאני תמיד עושה כשהיא לא
רוצה לקום בבוקר - נשפתי לה בעדינות בריזה חמימה ומדויקת לתוך
הנחיריים. דותי עשתה תנועה ברורה של חוסר-הסכמה עם ידה, ואז
לפתע פקחה את עיניה ישר אל תוך עיני וזינקה עלי בחיבוק.
  "שלי!", היא קראה בקול חולמני תוך כדי שהיא מועכת לי את
הצוואר.
  "לא", לחשתי לה באוזן, "את שלי..."
  חיבקתי אותה בחזרה והרגעתי אותה בשקט ואמרתי לה שהכול בסדר
ושאני פה לשמור עליה עכשיו ושהיא לא צריכה לפחד יותר
מהתפוח-אדמה, כשפתאום היא התעטשה שלוש פעמים קטנות אחת אחרי
השנייה, כי נשארו לי קצת שאריות פרחים בשיער.
  "ניסיתי נורא להתאפק", דותי אמרה תוך כדי פיהוק, "אבל בסוף
לא הצלחתי ואכלתי קצת מהעוגה - אבל רק חתיכות קטנות מהקצף הקשה
מסביב אז לא רואים."
  "איזה עוגה?", שאלתי תוך מחשבה שזה לא בדיוק המשפט שציפיתי
לשמוע.
  "העוגה של אבא", דותי ענתה, "אפילו הכנו נרות אבל לא שמנו
אותם כי אמרנו שנחכה לך כי אז הנרות יכולים לטבוע בתוך הקרם
וזה..."
  "העוגה של אבא?!", קטעתי אותה בתמיהה.
  "כן, מה הבאת לו למתנה? אני עשיתי לו קיפולי נייר אבל הם
קצת התקמטו לי בתיק."
  וברגע שהבנתי סוף כל סוף מה קורה והרגשתי ממש טיפשה שמעתי
צעדים מתקרבים אל הכניסה ואת הקול של אבא מדבר בפלאפון. בלי
לחשוב, קפצתי מייד מעל לספה של דותי, רצתי אל החדר שלנו ונעלתי
את עצמי בפנים. כמה שניות אחרי זה שמעתי את אבא שלי ממהר אל
הצד השני של הדלת.
  "ילדה, את בסדר?! הכול בסדר? תפתחי חמודה, אני רוצה לראות
שאת בסדר, בסדר?"
  לא עניתי.
  "חמודה שלי, תפתחי לי בבקשה את הדלת..."
  אבל אני המשכתי לשתוק כשבתוך הראש שלי הכול מלא בקולות
ומחשבות. מהפינה שלי בין השולחן כתיבה של שיעורי הבית למיטה של
דותי ראיתי את התיק בית-ספר שלה פתוח ומתוכו מציצה צפרדע
מקופלת מנייר וקצת מקומטת. המשכתי לשבת ככה מקופלת בפינה ובתוך
עצמי, כשקולו של אבא שלי מהדהד בריחוק מאחורי הדלת הנעולה.

      פעם סיפרתי לדותי, שכשהיא הייתה ממש קטנה אבל היא כבר
לא זוכרת, שהיא הייתה מפחדת בלילה ותמיד הייתה מעירה אותי. היא
הייתה נעמדת ליד המיטה שלי מכוסה כולה בפוך כמו איזה ערימת
שמיכות וקוראת לי בשקט בשקט כדי להעיר אותי, אבל גם מספיק בשקט
כדי לא להפריע לי לישון. וכשבסוף הייתי מתעוררת, הייתי מגלה
שאימא כבר הספיקה לשמוע את הלחישות הקטנטנות שלה מהחדר שינה
שלה והגיעה מלאה בכותונת הצהובה והרכה שלה. והיא לא הייתה
אומרת כלום, היא רק הייתה מחייכת את החיוך הנעים שלה, זה
שמבליט לה את הלחיים העגולות. היא ניגשה אל דותי ונעמדה לידה,
ואז גם שמתי לב כמה היא גדולה, כמו איזה הר רך וצהוב, ואז היא
לקחה אותה והרימה אותה עם שמיכת הפוך והכול כאילו אין לה בכלל
משקל והניחה אותה בעדינות בחזרה במיטה. היא נשארה לעמוד ככה
מול המיטות שלנו, מכילה את כל החדר בגודל העצום והצהוב שלה,
כשעל פניה החיוך האינסופי, ואז הסתובבה ללכת והגוש הצהוב
והענקי לרגע מילא לי את כל שדה הראייה, עד שבקלילות איטית נעלם
מאחורי הדלת.

      מאוחר מאד התעוררתי, עדיין ישובה בפינה, והכול מסביב
היה שקט וחשוך. קמתי, פתחתי את המנעול של הדלת והלכתי לכיוון
הסלון. על הספה יכולתי לראות את הגוש שמיכות של דותי וידעתי
שלא הייתה לה בעיה לישון כי היא אוהבת להירדם מול הטלוויזיה,
אבל אז ראיתי גם את אבא שלי. אבא ישב ליד שולחן האוכל שעדיין
היה ערוך, ואת החלל האפלולי האירה רק מנורה קטנה שהייתה תלויה
מעליו. הוא היה ער והחזיק את ראשו בין ידיו ויכולתי לראות על
עיניו כמה שהוא עייף. לפתע הוא הבחין בי והרים את ראשו וכמעט
קם אך עצר בהיסוס, ויכולתי לראות לרגע את הריגוש ואז את הייאוש
בעיניו. לא הייתי בטוחה מה לעשות, כי נורא רציתי שמישהו יחבק
אותי אבל ידעתי שאבא ממש כועס עלי, אבל גם ידעתי שבטח גם הוא
נורא רוצה שמישהו יחבק אותו, אז בגלל שדותי ישנה ולא יכולנו
להתחבק איתה, התקדמתי לאט לכיוון שולחן האוכל. אבא שלי מיד קם
מכיסאו, ירד לברכיו וקיבל אותי בחיבוק חם ונעים שהעביר בי
צמרמורת של חום וקור שירדה ועלתה לי בכל הגוף, ממש עד קצות
האצבעות, וכשהיא הגיעה לי בחזרה אל הראש התחלתי לבכות. אבא
המשיך לחבק אותי בלי לזוז עד שיותר לא היו לי דמעות לבכות,
ואני נשארתי ככה צמודה אליו ואל בגדיו הנקיים מהכביסה כי הייתה
לו יומולדת, וגם היה לבגדים שלו ריח של פרחים שהזכיר לי את
הפרחים במקום מחבוא שלי ושל דותי, ובכלל לא ריח שרוף של גומי.
  לאט לאט הרפיתי את אחיזתי ואפילו העזתי להגניב מבט, שהיה
קצת מבויש, אל עיניו של אבי, שהיו המון אוהבות. אבא שלי נעמד
על רגליו היציבות וציווה עלי בעדינות לשבת ליד השולחן. הוא
סידר לי את הכיסא צמוד צמוד לשולחן כמו שאני אוהבת, כשמולי
מונחת עוגת היומולדת הענקית שלו עם הקצף הקשה שדותי אכלה קצת
מהשוליים. על העוגה היה ציור של חיה כלשהי שהייתה נראית בערך
כמו דוב ומסביבו המון פרחים. אבא חתך את החתיכה הראשונה של
העוגה בשבילי ועוד חתיכה קצת יותר קטנה בשבילו. לי יצא פרח
וחצי ולו יצא גם חצי פרח וגם קצת מהטוסיק של הדוב.
  ישבנו ככה בשקט ובחושך ממלאים את חלל הבית בקולות לעיסה של
ביסים ענקיים ומלאים בקצפת. דותי המשיכה לישון בתוך ערימת הפוך
שלה על הספה ולא התעוררה בכלל. תוך כדי לעיסה הרגשתי את אגודלו
הגדולה והגסה של אבי נלחצת אל לחיי בליטוף, ולאור המנורה שמעל
השולחן ראיתי שהתנקה לו כל השחור מהציפורניים והרגשתי שממש חסר
לי הריח החמוץ של הגומי בידו הנקייה, וכשהרחיק אותה מלחיי
אחזתי בה לפתע והרמתי אליו את מבטי. נעצתי את עיני באבא שלי,
ואז נזכרתי בכל מה שקרה עם האישה עם התפוח אדמה ונורא רציתי
לשאול אותו, אבל עצרתי את עצמי ואז גם נרגעתי. החלטתי שלא תמיד
חייבים לזכור הכול, ושלפעמים זה טוב גם קצת לשכוח. אז פשוט
המשכתי לאכול עוד עוגה לאור המנורה - ולשכוח בחושך.