את מי אוהב ג'קי יותר מכל? את עצמו כמובן, אהבה אמיתית, של נפש
וגוף, אהבה טהורה שלא ניתן עוד לראות כי מתוך פשרה היא באה. כי
אף אחת לא אהבה את ג'קי, אף אחת, מעולם. וג'קי, מדוכא, הסתגר
בתוך עצמו, שנים ארוכות הסתגר ככה, התכנס ונעלם מפני העולם
שבחוץ, בתוך דירה בשכונה אפורה, גבוהת מגדלים, בקומה העשרים
ותשע. שם הוא למד להבין שאם אין מי שתאהב אותו, כדאי שילמד הוא
לאהוב את עצמו.  

לא פשוט ללמוד לאהוב את עצמך, לא לומדים את זה ביום אחד. יש
צורך ברצון ובאומץ, ובכפית קטנה שאפשר לחפור איתה דרך כל
המעטפות, להשליך אותן על הרצפה. לא צריך לפחד. להדליק את האור
ולבחון היטב את האיברים הפנימיים, הלב, הדם. לא להיגעל. מותר
להיות מופתעים, מותר להתאכזב מכמה שזה דומה אצל כולם. להושיט
יד, אצבעות ארוכות, לגעת, להחליק במגע רך, ללטף, וללקק את
האצבעות.

הוא יוצא מהמקלחת, פוסע פסיעות רכות אל הסלון, כמו חתול, קודם
כריות האצבעות, רק אחר כך העקבים, מציץ מחלון המרפסת אל
הצפיפות של החלונות שבחוץ, מעמעם את התאורה, ניגש אל הסטריאו
ולוחץ על פליי. כינור מבויש ומיוסר מתפתל אל הסלון, וג'קי
מתחמם, רוצה כבר להסיר מעליו את החלוק המבריק. הוא מתאפק,
התופים חייבים להגיע קודם. מניע את הגוף, מתפתל כמו הכינור,
קודם הרגליים, אחר כך האגן, והחזה, זרועותיו נפרשות הצידה,
רחב, כשהכינור משתתק לפתע. נשימתו נעצרת.

והם באים, בבת אחת, בעוצמה אדירה, התופים, הדרבוקות, המקצבים,
הכינור חוזר ומתפתל ומסתלסל ומשתחל ביניהם כמו נחש, והחלוק עף
ונוחת על הספה, וג'קי מסוחרר, נושם את המוסיקה, שואף את
הצלילים. בתחתונים וחזייה נוצצים, ובצעיף משי שקוף הוא לא צריך
עכשיו אף אחד. אצעדות לרגליו, הגוף שלו פתלתל, חסר חוליות, הוא
קופץ בפראות, בחושניות. הגוף שלו כבר לא מכשול, הוא כבר לא
מחסום, לקראת סוף השיר האורות בסלון כבר דולקים בעוצמה מלאה,
וכל הנשמה שלו מתגלה, יוצאת החוצה אל המוסיקה כשהוא צורח את
מילות השיר, בסבוסה די, בסבוסה די.

מזיע, מתנשף, העור שלו רטוב ומבריק, הוא קורס על הכורסא, מלקק
את השפתיים. רוח קרירה נכנסת אל החדר, כאילו חיכתה בחוץ כל העת
עד שהמוסיקה תיפסק. והיא נכנסת, מבקשת רשות לייבש את הזיעה,
הוא מפשיל את התלבושת הנוצצת, ואוהב את עצמו, עד הסוף. מאוהב,
מאושר, מסופק, הוא נשכב לאחור, עוצם עיניים ומחייך.

בכל ערב, בדיוק בשעה עשר, טלי כבר אחרי הכל. סיימה את העבודה,
עדכנה כל מה שצריך באתרי ההיכרויות, ואז היא מתפנה לטקס הקבוע.
היא מתיישבת על הספה שלה, מול המרפסת הפתוחה בדירתה שבקומה
העשרים ותשע. בשעה כזאת יש רוח נעימה ומלטפת, ולבהות ככה
בחלונות של הבתים ממול ממלא אותה תקווה שאולי יום אחד בכל זאת
יימצא האחד. במיוחד ממלא בה תקווה הבחור בדיוק בדירה ממול, כל
ערב הוא רוקד שם ריקודי בטן.