בין ערפילי הבוקר אני רואה אותה, מביטה מבעד לחלון הקפוא.
עננים מכסים על עיניה האפורות, מסתירים את סיפורן, מחפים על
הסודות שנותרו מאחור.
שערה הארוך נופל על כתפיה ברכות, ודמותה נראית כאילו נשלפה
מאיזו תמונה ישנה באלבום כבד. חלוני מול חלונה, בדירה קטנה
בקומה השנייה, בבניין גדול, אירופאי, כמו מפעם. אני מתבוננת בה
ותוהה על חייה. האם היא לבדה? האם היא אהובה? ומה הוא הדבר
שהפך אותה כה עמומה, כה מנותקת?
וילונות דירתה הלבנים מכסים על החלונות הגדולים ורק במקומה,
היכן שהוילון מוסט, אפשר לראות את האור החמים שמציף את הדירה
ומתנגש בניגודיות מופלאה עם הקור שבדמותה. היא מסובבת את ראשה
בתנועה חדה, בהפתעה, ומתרחקת מן החלון, נוטשת את עמדתה.
מאחורי הוילונות הכבדים, צללים נעים בדירה הקטנה, היא כבר אינה
לבדה. מבעד לחלון אני יכולה לראות אותה מחייכת, מזמינה, מתנערת
מהעצבות שאפפה אותה רק רגע קודם לכן.
היא אוחזת שני ספלים גדולים בידיה העדינות, מגישה אחד מהם
לבחור שאיתה. את פניו, אינני רואה. היא צוחקת ברוגע ומתיישבת
על הספה האדומה.
הדמות הקפואה שרק דקות קודם לכן הביטה מבעד לחלון, נעלמה כלא
הייתה, כמו רוח רפאים שחלפה. לרגע אני חושבת שאולי דמיינתי
אותה.