אני יושבת לבד בחדר, ונזכרת באיך שהכול התחיל,
מהרגע הראשון, שנכנסת לחיי, שלא ידעתי מהי אהבה כלל,
שהייתי עדיין תמימה וחיה לי בסרט של הצבא,
אני נזכרת בהערצה שלך, באהבה שלך, בנתינה שלך,
במכתבים שלך, בבכי שלך. ברצון העז שלך לקבל אותי.
אני יושבת בחדר ורואה מכתבים שכתבת, דברים שקנית שיושבים לי כל
פעם מול הפרצוף, ומוצאת את עצמי בוכה על משהו שלא יהיה עוד.
יושבת ויש לי את כל הזמן שבעולם לבכות, להשלים עם העובדה שזה
מת.בין כל המסך של החיוביות שבניתי מסביבי, בין כל ההכחשות,
אני מבינה שכבר הרבה זמן אני חיה בסרט שהכול טוב שהכול מושלם.
אני רואה איך זה מתנהל בשנה האחרונה באופן כללי.
אני רואה בנאדם קר, שלעולם לא מסוגל לחבק לנשק לאהוב,
החיבוק נהפך לחיבוק קר, המבט ממבט אוהב נהפך למבט של צער, צער
שאינך אוהב כבעבר, הכול הפך להיות סתמי, הפך להיות שונה.
הפך להיות בילוי, אני יושבת ובוכה וחושבת מה אני באמת רוצה?
האם זאת בקשה גדולה מידי לבקש גבר שיאהב אותי מכל הלב?
גבר שיהיה מסוגל לדבר על עתיד איתי? גבר שיהיה מסוגל לחבק
אותי?
ואראה את העניים הנוצצות שלו מולי? גבר שיאמר מילה טובה?
גבר שיפנק אותי? גבר שירצה באמת שאצליח... וידאג לשלומי?
ואני יודעת שאין זו בקשה גדולה לבקש... אני יודעת שמגיע לי
מישהו כזה.
ואני גם יודעת במאה אחוזים שזה יהיה לי, כי למדתי להיות חיובית
גם במצבים הכי גרועים שלי, וכל כך עצוב לי לדעת בלב שלם שזה לא
יהיה איתך... למה רק אני יכולה לומר מילה טובה? למה רק אני
יכולה לחבק
ולהרגיש את חום הגוף שלי מכסה אותך באהבה, החיבוק שלך סתמי,
הוא לא חיבוק אוהב, אתה אפילו לא יכול לומר לי אני אוהב
אותך...
בלי שיבוא ממני,
אני מבקשת מעצמי לשאוף את הכוחות, כי יש לי אותם
ולהמשיך הלאה אל הבנאדם שיאהב אותי ללא תנאים אל האדם
שיחבק אותי ללא תנאים, ויעניק ללא תנאים
יש לי את הכוח להמשיך הלאה...