זה אמצע הלילה עכשיו והקור חודר לעצמות. הרוח הקרה מצליפה בכוח
בחלונות ולרגע נדמה שהם כמעט ונשברים.
אני במיטה, וכשהחלום כמעט והופך למציאות החדשה שלי, אני מתחילה
לחשוב עליך.
אתה באוטו עכשיו, עושה את הדרך הארוכה-קצרה בין ירושלים לתל
אביב. קר לך, אבל אתה לא מרגיש צורך להדליק את החימום. זה קור
נעים, קור של חופש ושלווה והרגשה של "הכול בסדר". ברקע מתנגן
עוד שיר ישראלי ישן, מהאוסף שהכנת לעצמך במיוחד לנסיעות כאלה.
שלמה ארצי שר בפעם המאה על הבחורה שהוא אוהב, ואתה מתענג על כל
רגע.
אורותיה של תל אביב מתחילים להופיע באופק והגשם כאילו מבין
שהגיע הזמן להפסיק את המופע האור-קולי הנהדר הזה. הגעת הביתה.
אתה עולה בשקט במדרגות, פותח את הדלת עם המפתח שלך וניגש למטבח
למזוג לעצמך כוס שתייה. הבית חשוך וברור לך שהיא כבר הלכה
לישון.
בשלב הזה אתה מתחיל כנראה לחשוב על כל המאורעות שעברו עליך
במהלך היום, ולסכם אותם בראשך. במקום כלשהו בתוך בליל המחשבות
הזה נמצאת גם אני.
אני לא יודעת אם אתה מתעכב על המחשבה עלי או שמא עובר הלאה
מבלי להסס. הרשימה עוד ארוכה ועשית היום לא מעט דברים ודיברת
עם הרבה אנשים.
האם בשלב מסוים עולה בך המחשבה שהשיחה שלנו לא הייתה תמימה כמו
כל השיחות האחרות? האם אתה מרגיש, או אולי יודע, שאני חושבת
עליך ברגע זה ממש וקשה לי להירדם?
האם אתה מעכל כל מילה שנאמרה, עובר על כל הברה, מנסה להוכיח
לעצמך, כמוני, שלמרות הרמזים שהגיעו משני הצדדים זה היה תמים
לחלוטין? אני מקווה שאתה מגיע למסקנה שלא. ואולי בעצם...אני
מעדיפה שתגיע למסקנה שכן, כי אז יהיה לי יותר קל לשכוח, לברוח
מהמחשבות שלי, להשלים עם העובדה ששוב יעברו חודשים רבים עד
שאראה אותך.
אתה עומד במטבח, מגלגל את הכוס השקופה בין אצבעותיך. אתה ממלא
אותה שוב ובכבדות מתחיל לעכל מה באמת קורה. השיחות שלנו חסרות
גם לך. דיונים על משמעות החיים, מערכות יחסים וסתם שטויות שהיה
לנו חשק לדבר עליהם באמצע לילה חסר שינה. אתה חושב פתאום כמה
נחמד היה לחבק אותי, כמה חיבה ומילים שכלל לא צריכות להיאמר
יכול חיבוק כזה לאגור בתוכו. רעד עובר בגופך. אתה יודע שכבר
מאוחר ומחר צריך לקום, והיא מחכה לך במיטה ואינה חושדת בכלום.
היא אינה חושדת שחסרות לך שיחות ארוכות, חיוכים מלאי סומק
וגישוש מוזר אחר משהו שלעולם לא יוכל להתפתח באמת. היא לא
חושדת ולעולם גם לא תצטרך לחשוד. אתה חושב עלי בחיבה, אני
מקווה, והמחשבה הזאת גורמת לך לחייך. אך אתה יודע, וגם אני
יודעת זאת לצערי, שלעולם לא תוכל להגיד לי מילת חיבה אחת. כל
מילה כזו, אם תהיה אמיצה מספיק כדי לברוח מפיך, תיאמר בלחש,
בהסוואה, במלמולי סליחה ו"לא התכוונתי", ולא תורגש כיותר מסתם
פלרטוט רגעי, שאחר כך אני אחשוב עליו לילה שלם וכלל לא אהיה
בטוחה האם נאמר באמת או שאולי המצאתי אותו בלהט הרגע, במהלך
הרצון העז שלי לקפוץ עליך ולנשק אותך ולגרום לך להבין שאתה,
אתה האדם שגורם לי לחייך, אתה זה שהמחשבה עליו מעירה אותי
בבוקר וגורמת לי לקום ליום עבודה חדש. אתה זה שגם אני לעולם לא
אוכל להגיד לו מה אני מרגישה.
אני מתחילה להיות מנומנמת. אמנם המחשבה עליך והניסיון לדמיין
מה אתה עושה נעימה לי עד מאד, אך ברור לי ששוב הגיע הזמן
להירדם.
אתה עושה כנראה את אותו הדבר. הכוס כבר מונחת בכיור, מוכנה
להישטף מחר לאחר ארוחת הבוקר. אתה מוריד את החולצה, את הנעליים
ואת הגרביים ונכנס בשקט לחדר השינה. היא זעה לרגע ואתה מרגיש
כלפיה חיבה גדולה. לא, היא לעולם לא תדע. היא תמשיך לישון בשקט
מדי לילה ולהתעלס איתך בכל הזדמנות אפשרית.
היא לעולם לא תדע שברגע זה יש מישהי שנרדמת במחשבה כבדה על כך
שאהוב ליבה לא איתה ומשלימה בצער, אך בלב שלם עם העובדה שהוא
שייך לאחרת.