עיניי נשואות לעבר החוץ, למה שנראה כאגדה מסתורית אשר מנסה
להסתנן חזרה לחדר. המבט לא עוזב, כואב למראה החיים הזורמים על
מי מנוחות בזמן שאצלי הבטן גועשת. התריסים הוונציאניים מוגפים
ולחלל החדר זורמות קרני אור ויוצרות מעין שובל של חלקיקים
קטנים, כאלו שנראים כגרגירי אבק שצריך לנקותם.
מעבר למחיצת החלון אני יכולה לראות שני ילדים עוברים ברחוב
ומדברים ביניהם. איני יכולה לקלוט על מה הם מדברים, רק את
קולותיהם אני שומעת, אשר מהול בפרצי צחוק. עוד קצת והם יחלפו
במעלה המדרכה ויפנו מקום לאנשים אחרים לעשות דרכם הלאה.
כל כך שקט כאן, בפנים, בתוך הבועה הקטנה של החדר. השולחן מוצב
מתחת לחלון, ועליו מסך המחשב, אשר בו אני משתמשת לעבודתי
ככתבת. התחלתי לכתוב עוד בילדותי, כאשר שרבטתי יומנים שלמים על
קורותיי וקורות משפחתי, עד שנכנסתי לעסק עצמו של הכתיבה, שם
כבר הנושא לא היה בדיוק עליי ובכלל לא על המשפחה.  לפני שעיניי
פלשו החוצה, הייתי שקועה  במאמר שהתחלתי לכתוב, ואני כמהופנטת
לא עוזבת את ההסתכלות, את הבחינה המדוקדקת לעבר הלא נודע,
כאילו משהו מסתתר שם בחוץ.
השמיים לפתע התכהו, לאחר יום שמשי למדי, והעננים הנשקפים באופק
הפכו גונם לאפור, כמרבד של שערות סבתא שהתלכלכו, משתרגים
בשמים. נעשה קריר, אך אני המשכתי לעמוד ולצפות ברחוב האפרורי,
רואה זוג הולכים, חבוקים כאילו הם גוף אחד שהולך מקצה אחד
למשנהו. משום מה הם נעצרו ויכולתי לראות שהאישה מפשפשת בתיקה
ואחרי כמה חילופי מילים ביניהם, שאת משמעותם לא הבנתי אך ראיתי
שהיא ממשיכה לנבור בתיקה, אולי רצתה לתת משהו לבן זוגה, או
אולי מחפשת את הארנק שלה למקרה שאולי שכחה לקחתו.
יש משהו פולשני במה שאני עושה, חשבתי לעצמי, לראות ככה בני אדם
שאיני מכירה ולבהות בהם, בעוד שהם בכלל לא מודעים לקיומי.
לבסוף כנראה האישה התייאשה כי הם החלו לזוז וללכת במורד הרחוב.

טפטוף של גשם החל לרדת, והחלטתי לחזור לעבודתי מול מסך המחשב,
אך לא סגרתי את החלון, וריח של ניקיון פשט באוויר, כאשר אני
מתחילה לכתוב ולנסח את המאמר, נותנת לקילוחי המים שמתרבים
להשמיע את קולם.
שמתי לב שכבר צהריי היום ועליי לסיים את המאמר כדי שאוכל לשלוח
אותו לעורך. לא נשאר לי עוד הרבה,  והגשם ממשיך לדפוק בקירות
ונתזי מים עפים על פרצופי.
ופתאום חושך, כל הבית השחיר, הכול שקט ורק הגשם ממשיך לרדת.
ברוב כסילותי, שכחתי לשמור את הקובץ וכל מה שכתבתי ירד לטמיון.
עזבתי את החדר והלכתי לארון החשמל, אך שום מתג לא הראה על תקלה
כלשהי, הכול היה מורם ובמקום. כנראה שכל הרחוב כבוי בגלל מזג
האוויר.
חזרתי לחדר עם החלון הפתוח ובהיתי נכחו. כך עמדתי מול החלון,
מחכה שהאור יחזור להציף את הבית.
הגשם התחזק והחלטתי לסגור את החלון. חיפשתי נרות כדי לא להיות
בעלטה ששררה בחדר. נברתי ופשפשתי בארון שמעל לכיור במטבח
ומצאתי. החלטתי לחכות במטבח ולהכין בינתיים משהו לשתות.
בעודי מחבקת באצבעותיי את כוס הקפה החלו להישמע נקישות. חשבתי
שזה הגשם שניתך בזגוגית החלון ולכן המשכתי ללגום ולחמם את
ידיי. אך הנקישות לא פסקו והבנתי שמישהו מבחוץ דופק על הדלת.
שאלתי מי זה, מכיוון שלא ציפיתי למישהו. 'זה אני', נשמעה קריאה
של גבר מהעבר השני של הדלת. והבנתי שזה הוא, זה הבחור שלי.
לאחר שנתתי לו להיכנס התיישבנו בחושך במטבח. הכנתי לו קפה ורק
הבטנו זה בזו. ישבנו כך בלי לזוז, מנסים להנות מהשקט הנכפה
עלינו, והגשם ממשיך להתיך בחלון.
אור החל לזרום בנורת החשמל שבמטבח, מפזרת רסיסים בהירים לעבר
דפנות הבית.
חיוך דק עלה על שפתיו של הבחור שלי. הוא לקח את ידי ואמר
'בואי, אוציא אותך קצת מהבית, נצא קצת לנשום אוויר'.
לבשתי את המעיל שלי שהיה תלוי בקולב ליד הכניסה ויצאנו, נותנים
לעצמנו להתמזג עם העולם החיצון.