היום הייתי באוניברסיטה. מקום נחמד, משובץ בבנייני בטון
מעוצבים שפוזרו לפי יד הגורל, כנראה עבודתו השנייה או השלישית
של אדריכל בה"ד 1. נדמה לי גם שראיתי חבורת ערפדים, או שלא?
לא, כן, כן, אני די בטוח שראיתי. הם יצאו ממרתף הבניין המסומן
כ"מעבדת מחשבים", מבט של בלבול וטרור ניכר בם עם נגיעתה
הראשונה של קרן שמש פתלתלה בפניהם. כאחוזי דיבוק הם עטו במהירה
את משקפי השמש שהיו בידיהם וצעדו בחופזה אל עבר מחסה מתחת לאחד
מגושי הבטון. רק אז, שחררו לאוויר העולם אנחת רווחה. הם
הסתודדו יחדיו ונראה שהתווכחו ביניהם של מי היה הרעיון לצאת
החוצה בשעה מוזרה שכזו. יצורים משונים הם הערפדים, לא נראים
מסוכנים כלל וכלל כפי שמראים בסרטים. הישרתי מבטי אל ה"קרנף",
תור ארוך של אנשים, של נשים, השתרך לו בהמתנה לפיסת הירק
היומית. אף פעם לא ראיתי ג'ירפות שעומדות בתור לאוכל, או אף
יצור מלקט אחר לצורך העניין. יצורים משונים הם אוכלי הסלטים,
לא נראים מסוכנים כלל וכלל כפי שמפרסמים העיתונים.
נראה כי באוניברסיטה ישנם שלושה מצבי צבירה בלבד: מנוחה, המתנה
וחיפזון. את האחרון ניתן להמחיש היטב ע"י הנחת קלסר או מחברת
מתחת לבית השחי והליכה מהירה בצעדים קטנים ומדודים, מדי פעם
מומלץ להביט בשעון היד שברשותכם (שעון כיס לא יעבוד באותה
יעילות, אלא אם כן הוא מחובר בשרשרת מוזהבת לכיס המקטורן). אם
אין לכם שעון, תקנו. מכיוון שרציתי גם אני להרגיש שייך הוצאתי
מחברת מתיק הגב (באותו היום פשוט לא היה לי קלסר, אני יודע שזה
עדיף), הנחתי אותה בזהירות מתחת לבית השחי ופסעתי חיש מהר אל
עבר היעד המקורי שלי - כיתה בה היה צפוי להתנהל שיעור שלמיטב
זכרוני מצריך את נוכחותי.
בדרך עברתי ליד גושי הבטון של הפקולטה למדעי הרוח והחברה.
קבוצות קבוצות של אנשים עמדו ליד הדלתות הפתוחות, אנשים
עמוקים, שאינם צריכים להעמיד פנים. אפילו תיקים אין להם, ולא
קלסר ואף לא מחברת. נראה רק כי עצם הופעתם במקום היא הוכחה
לבילוי של ליל אמש, השוואה של חמרמורות וחוויות. בדומה
לערפדים, גם יצורים אלה מחבבים את משקפי השמש, אם כי הם
משתמשים בהם להגנה גם מפניי ימי החורף המעוננים והקרירים.
יצורים משונים הם הרוחניים, לא נראים מסוכנים כלל וכלל כפי
שכתוב בספרים.
בדרך חלפתי גם על פניי הכנסייה, או לפחות כך נדמה לי. זכור לי
שראיתי את הסימן הדתי בכל מקום בעולם בו טיילתי, שתי קשתות
זהובות מחוברות יחדיו. לא חשתי צורך להתפלל באותו היום, מה גם
שמיהרתי לשיעור, אז המשכתי ליעדי. לבסוף הגעתי, עמדתי פנים מול
פנים, או יותר נכון, פנים מול דלת. דיבורים חלושים בקעו מפנים
החדר. ידי המהוססת נשלחה אל עבר הידית. סובבתי אותה קלות כדי
לראות מה השעה, כבר מאוחר. "ביום אחר", אמרתי לעצמי. לקחתי דקה
כדי להחזיר את המחברת לתיק הגב, איני ממהר עוד. עצרתי לתפילה
קטנה בדרכי הביתה. גושי הבטון יהיו שם גם מחר, הם לא יכולים
לברוח. כזה אני, יצור משונה.