אחרי אמבט חם ומלא בקצף ניגבת את עצמך ואת המראה מלאת האדים
בחנת את גופך, כשיצאת הוא חיכה לך במיטה חמה עם הסדינים שאת
אוהבת ונרות שנתנו את אורם הרך.
פעם אחרונה שייהנה מגוף שנוטה לשלמות כי מחר הוא יהיה פגום,
באמצע נטיית האוהבים בכית ללא הפסקה הוא חיבק אותך בחום. הרגיש
בצער שלך אך לא היה יכול להבין אותו. נרדמת בבכי בזרועותיו.
זהו, היום ארור הגיע, התיק כבר מוכן אפילו דאודורנט לא לקחת,
כי בית חולים זה מקום שמרקיבים בו. את לא תהיה מסוגלת להסתכל
על עצמך אז מי יסתכל עלייך שם?
לסמן את השד שהרופאים לא יתבלבלו ומבט אחרון להיותך אישה. עוד
מעט תהפכי להיות חצי אישה
שייקחו את מה שאמור להאכיל את התינוק הקטן שלך ואולי את אחיו
שיבואו אחריו.
הספירה מ- 10 עד 1 מתחילה עם המכשיר שנותן לך לישון שינה עריבה
לא תרגישי כלום ולא תשמעי דבר אבל תקומי למציאות אחרת שונה ממה
שידעת והכרת זה יהיה הזמן להתחיל להתמודד.  
כשהתעוררת כולם היו סביבך כולך חבושה ותשושה. זה לא מנחם אותך
שהם שם את רוצה לראות מה עשו לך ואיך את נראית, כואב לך שאת
מנסה להסתובב, אפילו שאת מנסה לנשום העדפת להירדם חזרה לברוח
מהמציאות החדשה.
הפסיכולוגים מנסים לדבר איתך לכוון אותך ואיך להתמודד עם מה
שעובר עלייך אבל את...  לא משתפת פעולה ונסגרת כול פעם מחדש.
אחרי שבוע הגיע השתל החדש. אולי בכול זאת זה לא יהיה רע כמו
שאת חושבת, האחות מורידה את התחבושות שלחצו עלייך וכאבו לך,
מול מראה קטנה ראית צלקת איומה וגדולה שאת לא יודעת עם היא
תגליד אי פעם. את מנסה להיות חזקה אבל דמעה אחר דמעה יורדת זהו
עכשיו באמת קלטת היה עדיף להשאיר את התחבושות ככה היה קל יותר
כי הגיע הזמן לחזור לחיים.
השתל מוזר אין תחושה חתיכת סיליקון תלויה לך על מה שהיה פעם
החזה שלך הרופא מסביר לך איך שמים אותו אבל את בעולם משלך
והעיקר שאת בריאה עכשיו הוא לא מפסיק להגיד את זה. אולי בתקווה
שתפנימי ותעריכי שתהיה מקרה הצלחה. אולי יום אחד את ממלמלת
לעצמך. הוא שמע ומנסה לעודד עוד.
החזרה הביתה למשפחה וקבוצת התמיכה. פעם בשבוע את מתפרקת שם
ובוכה הן מבינות אותך ויודעות את כאבך. מה את חשה עמוק... כמה
את לא מסוגלת להסתכל על עצמך.
הטיפולים הכי כואבים. שעות של ישיבה וכפור. את מבקשת בלחש עוד
שמיכה את מקיאה בדלי שמונח לצד המיטה אחרי כל טיפול, החולשה
בגוף והמטפחות שאת שמה על עצמך להסתיר את הקרחת המתקדמת. כולם
מנסים להתקרב ואת מתרחקת לא רוצה אף אחד לידך, חוטפת קריזה
ועצבים על כל מילה קטנה שהם מוצאים מהפה עד שכולם הולכים ואת
נשארת לבד, תחושה של חיה מתה כאילו הגוף נטש אותך.
כמו כל בוקר הוא בא ומחבק אותך בכול כוחו ואומר אימא את תבריאי
מהר כי אני שומר עלייך ואוהב אותך ומאז את מתחזקת מיום ליום
נפשית וגופנית יש לך הרבה סיבות לחיות חיים טובים הרווחת את
זה.
כשבעלך הלך לעבודה פתחת את הארון ואז ראית את הקופסא מונחת
למעלה הורדת אותה שפתחת אותה זה היה שם מיששת והחזקת, שמת את
השתל עלייך מול המראה הגדולה במקלחת לבשת חולצה צמודה עם
החזייה האהובה עלייך שלא לבשת המון זמן זה לא היה רע. כאילו לא
לקחו לך את השד שלך. העזת ויצאת. הרגשת נורמלית והביטחון עלה
לאט ואז הבנת שאת חזקה, אמנם לקחו לך את השד אבל את עדיין אימא
לתינוק שזקוק לך ואישה אהובה של בעל שאוהב ומקיר אותך את אישה
אמיתית וחזקה.
את עדיין בקבוצת תמיכה ועוזרת להרבה נשים שעוברות את מה שעברת
את עוזרת ומלמדת שהחיים זה לא שד שלוקחים ממך אלא, מה שהיית
כול הזמן רק בלי שד.