איפה הם?  חשב יניב, דני אמר שהם יהיו פה בתשע ודיר באלאק
לאחר, והנה, רק אני פה.  הוא עמד ליד מלון דן, תיק גב ירקרק
זרוק על המדרכה לידו, לבוש בקומבינזון שחור, ומעליו חזייה לבנה
גדולה מלאה בנייר טואלט, וגרביונים אדומים עבים וחמים שגירדו
נוראות וגרמו לו לרצות לעזוב הכול וללכת הביתה, אפילו שבבית
ריק ועצוב כל כך מאז שהיא עזבה .
הוא עמד על נעלי עקב שחורות אבל לא הרגיש סקסי במיוחד. בידו
החזיק שלט גדול מצויר בקפידה על בריסטול לבן, מחובר למסגרת עץ,
ועליו הכתובת "לא ניתן!". עוברים ושבים הביטו בו וגיחכו.
שילכו להזדיין הוא חשב. זוג נערות מצחקקות עצר ונעמד לידו.
"תמשיכו ללכת" הוא צעק. איפה הם? הוא חשב, הבני זונות. גם לא
באו למשחק בשבת, וגם מבריזים לי.
מערבל בטון  נסע לאחור, מפזם פזמון צורם בקולי קולות, וכף המלט
האפורה, מלאת החצץ המלוכלך, התקרבה לפצע הגדול הפעור בקיר.
"היי! אתה!" נשמעה צעקה מפינת רחוב פרישמן, וכשיניב פנה לאיטו
כדי לא ליפול, הוא עמד פנים אל פנים עם אחת הנערות החמודות
שראה מימיו. צעירונת, נמוכה, פנים יפות וחלקות ממוסגרות בתוך
משקפיים דקים. שיערה החום גלש ועטף את כתפיה ואת חולצתה הכתומה
הרפויה שחשפה חזה נמרץ ועגלגל. יניב מצמץ בעיניו וחש את ליבו
פועם בחוזקה.
"אתה היחיד?" היא שאלה, מסתבכת עם רצועת המצלמה הכבדה, "אמרו
לי שתהיה הפגנת המונים".
"שלום" הושיט יניב את ידו וכמעט נפל עליה, מודע נואשות
לתלבושתו, "שמי יניב המונים. מי את?"
היא לא ממש הבינה את הבדיחה ויניב מיהר להציג את עצמו שוב.
"לא! סתם. אני יניב. עוד מעט יגיעו כולם"
הנערה התבוננה בו במבט אלכסוני וצפתה במשאית הנעצרת סמוך
לקיר.
"אני נעמה. מעיתון העיר" היא אמרה ושלפה את הסוני המשוכללת עם
עדשת הזום הארוכה "שוברת לי את הכתף, זאתי" היא אמרה וחייכה.
"ואת גם הצלמת, אני מבין" אמר יניב "חוסכים אצלכם".
נעמה לא הגיבה. היא נראתה כאילו התחכמויות שכאלו חולפות מעליה
ולא משאירות סימן.
"אז נתחיל איתך" היא אמרה נמרצות "אין לי זמן לחכות לאחרים".
היא שלפה פנקס קטן שחור וחיטטה בתיק הפלסטיק האדום שלה, דמוי
העור. היא שלפה עט כחול ועליו הכיתוב "לוח העיר" וקשקשה בקצות
הדף.
"מה אתם רוצים?" היא שאלה, מביטה עליו בריכוז "למה אתם
מפגינים?"
"אנחנו" הוא הדגיש "ואני מייצג קבוצה גדולה של אנשים, שעוד רגע
יגיעו, אני בטוח, מוחים נגד הברוטאליות חסרת הרגישות שבה נהרס
פה, ממש מולנו, נכס תרבותי, קנון, מקום שכולנו גדלנו עליו,
מקום ש.."
"רגע" היא אמרה "אני לא מספיקה לכתוב. מה אחרי תרבותי?"
יניב עצם את עיניו ונלחם נואשות לא לגרד בישבן. זה הטריף אותו
והוא עצם את עיניו.
"אנחנו גדלנו על המקום הזה. דור שלם של אנשים שחיפשו תרבות
אחרת. היום הכול קניונים וקומפלקסים. זה היה מקום של תמימות.
של קנקן תה חופשי בכניסה. את יודעת כמה זוגות נוצרו פה? כמה
אהבות?"
הגשם מכה בו בעוצמה, משנה את צבע מעיל העור מאדום לבורדו כהה,
מוצא את דרכו פנימה, מרטיב את קצוות הסוודר החום הדוקרני ואת
קיפולי הג'ינס מעל למגפיים השחורות הגבוהות. הוא מחנה את
האופנוע ליד הקולנוע, מתחת לגג בטון גבוה, מחשב את זווית
הפגיעה של הגשם. השרשרת תקועה והוא מתקשה למשוך אותה מתא המטען
השבור של האופנוע. נורית עומדת בפתח, יפה ויבשה, לבושה בסוודר
לבן צמרירי וצעיף סגול העוטף את צווארה ומשתלשל מאחורי גבה,
כמעט עד הרצפה. איך בחורה יפה כל כך הסכימה לצאת איתי? הוא
תוהה, מחייך אליה ומתחיל להתקלף מכל השכבות. "בוא כבר" היא
צוחקת "הסרט עוד רגע מתחיל". הוא נע לעברה, חושב איך לגעת בה
בלי להרטיב את הסוודר היפה והיקר למראה.
"כן?" אמרה נעמה וקטעה את מחשבותיו "ומה עוד?"
תליון מתכתי בצורת יין ויאנג התנודד בינות למחשוף הווי העמוק
שלה. פעם קראתי שמחשוף זה כמו ליקוי חמה חשב יניב, אתה לא יכול
לבהות בו כי זה יותר מדי מסוכן. אתה אמור רק להעיף עליו מבט
חטוף, כדי לקבל מושג כללי. נעמה העבירה בחוסר נוחות את ידה על
חולצתה ומשכה אותה למעלה.
"ואתה לבוש ככה בגלל רוקי הורור שואו?" היא שאלה.
"יפה!" התפעל יניב "לא ידעתי שבחורות בגילך מכירות בכלל את
הסרט הזה". ידו החליקה לאחור אבל הוא תפס אותה בזמן.
"ראיתי חלק. סתם, בשביל ההשכלה הכללית" אמרה נעמה, רשמה עוד
כמה מילים בפנקס, וחיפשה את הנייד שלה בתיק "לא ממש התחברתי".
יניב הנהן וניסה לא לחשוב על הגרביונים התקועים עמוק בישבנו.
"מתי אמרת שיגיעו האחרים?" היא שאלה, ומבלי לחכות לתשובה שלפה
את הנייד וחצתה את הכביש.
יניב צפה בה משוחחת בנייד, מכניסה אותו חזרה לתיק, ופונה אל
מנהל העבודה. בחור גדול בחולצה משובצת מלוכלכת, שבחן אותה
בעניין, והתמקד בלי רגשות אשם במה שנגלה לעיניו.
הם לא יבואו הבין יניב פתאום, אני לבד פה. גל שוצף של זעם שטף
אותו. על דני, על נורית, על מנהל העבודה שעמד שם והציץ.
הוא התכופף ושלף מהתיק בקבוקון צהוב של נוזל בעירה. הוא פשפש
בתיק עד שמצא את הזיפו הישן והטוב שלו, מתנה מנורית שהפכה
להיות קמע המזל שלו, והניף את השלט.
מנהל העבודה צעק משהו לנהג המשאית, ונעמה עמדה מולו, רושמת
בפנקסה. יניב עקף אותה במהירות ונעמד מתחת לחור שבקיר, מתחת
לכף המלט הגדולה. הוא השעין את השלט על הקיר, הניף את בקבוק
נוזל הבעירה באוויר ולחץ, עוצם את עיניו ושוטף את עצמו בנוזל
השקוף, המסריח. ביד השנייה הוא הניף את הזיפו באוויר, אצבעו
מונחת על גלגל ההצתה.
הוא החל לצעוק "לא! לא! לא ניתן!" וגרונו השתנק כשטיפות מהנוזל
חדרו לפיו. הוא שמע את נעמה צורחת ואת מנהל העבודה צועק. הוא
החל לצעוק שוב "אטיקה! אטיקה! אטיקה! לא ניתן להרוס את העבר
שלנו. אטיקה!". הוא לא הרגיש כמו אל פצ'ינו, וידע שאיש מסביבו
לא יודע על מה הוא מדבר, אבל פתאום הוא הרגיש משוחרר. "אטיקה!"
הוא צרח "אטיקה! אטיקה!".
הוא קפץ במקומו נרגש, מניף את השלט אל על וצרח "אסור לכם לעשות
את זה! לא ניתן לכם! תעצרו את הבטון או שאני בוער!".
הוא שמע את מנהל העבודה צורח על נהג המשאית לעצור, ואת הקהל
מסביב ממלמל בהתרגשות. הוא ניסה לפקוח את עיניו אבל הן שרפו
כמו הגיהינום.
"על איזו אטיקה הוא מדבר?" שאל מנהל העבודה את נעמה "זו חברה
שלו?"
"אין לי מושג" אמרה נעמה "אולי".
"משוגע לגמרי" אמר מנהל העבודה "תראי איך הוא לבוש. מה זה צריך
להיות?".
"הוא דווקא נראה לי נורמאלי קודם" אמרה נעמה והרימה את
המצלמה.
יניב הרגיש שאבנים של כאב נוצרים בבטנו. כולן אותו דבר, הוא
חשב. הוא רקע בכוח עם השלט על הרצפה ודמיין שנורית נמצאת שם,
מתחת לרגליו, והוא מרסק לה את הפרצוף. הוא צעק שוב "תעצרו את
הבטון! אסור לכם להמשיך!". הוא הרגיש שסוף סוף הוא יודע מה
לעשות. פרץ של אדרנלין שטף אותו. הוא הרגיש את ליבו פועם
בפראות, "אטיקה!" הוא צרח בכול כוחו, "אטיקה! אטיקה!". גרונו
ניחר וצרב אבל הוא לא הפסיק " אטיקה! אטיקה! אטיקה!".
"לא פלא שעזבה אותו" אמר מנהל העבודה "דפוק לגמרי!". הוא צעק
משהו לפועלים ואמר לנעמה "הזמנתי משטרה. הם יפנו אותו".
הפועלים, חבורה של רומנים  משופמים, עמדו בצד, מביטים בו
בהשתאות. הם היו דומים מאוד זה לזה. פנים קמוטות, פה מלא
שיניים צהובות, ושיער שמנוני. כאילו שיבטו אותם מתבנית אחת. הם
נראו שמחים על ההפסקה הבלתי צפויה, נגשו והתיישבו על ספסל ארוך
של כסאות עץ אדומים שהוצא מהקולנוע.
"אני לא זז מפה!" צרח יניב "אתם  לא תהרסו את הקולנוע!  אתם לא
תהרסו אותו!". הוא המשיך לקפוץ וללכת מצד אל צד, מצליח לפתוח
רק חצי עין, רואה את הקהל מתעבה, ניידים לאוזניהם. פרצופיהם
נרגשים.
"תדליק כבר. תדליק!" צרח מישהו מבין הקהל, וקולות צחוק נשמעו.
אחרים התמרמרו על ההצעה.
"אין לו את זה. הוא פחדן. הומו פחדן. תראו איך הוא לבוש" קרא
מישהו אחר, וקולות הסכמה נשמעו.
הוא הבחין בנעמה עומדת ליד מנהל העבודה, שדיבר בנייד שלו,
מנפנף בהתרגשות בידיו. היא הביטה בו ובקהל חליפות.  מצלמת בלי
הפסק, ולאחר כל לחיצה עוצרת לבדוק את התמונה במסך הקטן.
"אטיקה!" הוא צרח בקול כוחו. למה לא הבאתי בקבוק מים? הוא חשב
"אטיקה! אטיקה!". הוא נעמד מול הקהל וקרא "לא ניתן לבטון לאכול
אותנו. לא ניתן לכסף לנצח. זו ההיסטוריה שלנו. דור שלם גדל
פה."
"הוא צודק" הוא שמע קול מבין הקהל, מהשורות האחוריות "זה לא
בסדר". קולות הסכמה נשמעו ויניב הרגיש לפתע שהוא לא מפחד.
"בואו איתי. בואו להפגין פה. נעצור את הבטון ביחד." הוא נופף
בשלט ובזיפו בהתרגשות.
איש לא הצטרף אליו. הוא הביט בשתיקה בקהל שדמם פתאום.
"יש לי גפרורים!" צעק נער צעיר שעמד בשורה הראשונה. הוא הדליק
אחד מהם ועשה תנועת זריקה בידו "הינה. קח".
אנשים התנפלו עליו והעיפו את הגפרור הבוער מידו. יניב התרחק
מהם וחזר למקומו מתחת לכף הבטון.  המערבל הגדול הסתובב, חורק
ושורק, ונתזים קטנים ואפורים נחתו מידי פעם על המדרכה.
צפירות נשמעו ברחוב, התנועה נעצרה. מכונית משטרה נעצרה בחריקה
ושוטר שמן ירד ממנה, מנסה לנקות כתם מחולצתו ולדבר בקשר באותו
הזמן. הוא נראה כמו אחד שניסה להטביע את הסלט שלו בדלי של רוטב
אלף האיים.
"לזוז כולם! להתרחק!" צעק השוטר אבל איש לא הקשיב לו. צפירות
המכוניות גברו.
יניב הבחין בכתב וצלם טלביזיה ממהרים שהתקרבו, דוחפים ונדחקים
דרך הקהל הרב. הצלם נעמד לפני הקהל וכיוון את המצלמה שעל כתפו
אל יניב. הכתב פנה אל השוטר "גיא חסון. ערוץ 2. תוכל לספר לנו
מה קורה פה?".
ערימה של גיליונות פריסקופ ישנים עמדה ליד פח האשפה. יניב ניגש
והרים אותם. הוא חזר אל הקהל והשליך את הגיליונות הישנים על
הקהל. "אטיקה!" הוא צרח "מי בא איתי?"
"אטיקה" נשמע קול מאחור "אטיקה". יניב שמח. הוא קיווה שסוף סוף
דני והחבורה הגיעו. הוא עמד על קצות אצבעותיו וניסה לראות מי
צועק. גבר מקריח, פניו אדומים וקמוטים, לבוש במכנסיים קצרות
וסנדלים, נעמד על ארגז ירקות צהוב וצרח "אטיקה!".
"אתה!" הוא שמע את השוטר קורא לו "אתה עצור! תן לי את המצית
הזה!".
יניב קירב את המצית לשיערו וצעק "אם אתה מתקרב, אני מדליק!".
השוטר עצר, נבוך.
"תדליק כבר, יא פחדן" צרח הקהל.
צלם הטלביזיה התרוצץ סביבם בהתרגשות, מנסה לתפוס את יניב על
רקע הקהל.
פתאום חש יניב חבטה עזה ומשהו כבד פגע בו. הוא נפל לקרקע ונעלי
העקב שלו נשברו. תוך שניות הוא הרגיש גוף כבד אוחז בו ויד חזקה
תפסה את ידו ואחזה במצית.
"הוא שלי! הוא שלי!" צרח מנהל העבודה "תפסתי אותו!".
יניב נאבק בכוח. הוא לא שיחרר את המצית והצליח לנער את האיש
מעליו. הוא הצליח להתגלגל, אבל אז ספג בעיטה חזקה בידו והמצית
עף. הוא אחז ברגל הבועטת, ונשך אותה בכוח. "בן זונה!" הוא שמע
את השוטר מקלל והבעיטה הבאות פגעו בפניו, בכתפו, בבטנו.
"עזוב אותו! עזוב אותו!" הוא שמע את נעמה צורחת "הוא כבר לא
מסוכן. עזוב אותו!".
השוטר לא רצה להפסיק. הוא התיישב עליו בכוח, ומעך את פרצופו.
יניב יכול היה להריח את זיעתו וסירחונו של האיש.
מישהו משך את השוטר ויניב התרומם, דם זולג מפרצופו. המצית כבר
לא היה בידו, והחזייה הייתה תלויה עליו רפויה וריקה.
"אתה בסדר?" הוא שמע את קולה הרך של נעמה וחש את ידה נוגעת
בזרועו.  מרחוק הוא ראה את השוטר השמן מנסה להצית סיגריה עם
הזיפו שלו. הוא ניער אותו באוויר, דפק אותו בקיר הסמוך וניסה
שוב ושוב. בסוף הוא קילל והרים את ראשו. עיניו פגשו את מבטו של
יניב.
"מניאק!" לחשו שפתיו בלי קול.
צלם הטלביזיה עמד ממש מולו, עדשת המצלמה מופנית אליו, בוהקת
באור השמש.
על החיים ועל המוות, חשב יניב. הוא תפס את נעמה ומשך אותה
אליו. הוא אחז בגבה בשני ידיו, וטמן את ראשו עמוק בין שדיה.



לפי השיר שאפשר לשמוע כאן -
http://www.youtube.com/watch?v=j2mThx5OY68