הסתיו הגיע, עלטת החום התנדפה לה,
הלחץ נבלע בזרמי השלכת
האויר מנקה את הנשמה,
ועכשיו צריך להשיל קליפות.

היא שוכבת לה ומתבוססת בכאבי החיים
כמו קוצים שורטים חותכים הבשר,
חסרת אונים מול סתרי מחשבתו
מאמינה באפיסת כוחות.
נשמתה לא יודעת מרגוע מכעסי אהבתה
אהבה שהיא כעס מתוך דאגה.

התמונות רצות בראש
זיכרונות מלוטשים במאוויי הדמיון,
דמיה ניגרים מול קרוביה
זעקה אל תוך הכר.
כולם מסביבה כמו חוקים נוקשים
שופטים וסוהרים, נוגשים ותליינים.

הפרחים כבר נבלו על השולחן
פרח קמל, עוד שערה מאפירה.
את פניה גילתה למראה
המראה החווירה לקראתה.

נשימה של סבל, אנחנו תולים עוד חבל
כאבים הם חומרי הגלם של המציאות,
היא באה בצורה הטהורה שלה בכאבה,
נכאבת ומתייפחת, נפשה מפויחת.

הוא אוהב, הוא נחוץ, הוא חונק
ממנה עצמו מנתק, מתחבר לכעס על עצמו, על אלוהיו שלו.
כמו קיפוד עם ידיים ממשי מלטף אותה ומרגיע
ומי שיתקרב, אותו ידקור ללא מחשבת מעשה.

מחוגי הזמן דוקרים אותנו ומלטפים את גופנו
לוקחים את הגוף מהנשמה ובה בעת משככים כאבים ישנים,
מגלידים פצעים ולוקחים יקירים.
ושוב פוצעים ומזכירים לנו ברוטציה מטורפת, שהם שם.

רק שלא נשמע את התקתוק הנורא...
גלגלי השיניים עתיקים, עייפים ומשומנים בדם,
ההיסטוריה מזילה דמעות.
מכונת מוות מושלמת, כולנו עונדים אותה
כמו אסירים עם אזיקי שעונים,
מחול השניות נפסק בפעימה.

אלוהים נמצא במחוגים, לוקח, מחזיר,
מכאיב, משכך, פוצע ומרפא.

23.9.09