חייל קפוא במושב האחורי, שאגות המנוע שואבות את השקט.
בודד עם עצמו ואיתו הנהג, לא מרפה בסיבוב
הנוף נטרף באיטיות במוחי,
ככל שיותר מהר כך אני יותר לאט.

העיר ריקה, עלי שלכת מקשטים ברוך
משהו עולה בתוכי, זיכרון של כאב שהומתק עם השנים,
טיפות טיפות זולגות על זכוכיות ליבי הסדוקות.
עצירת פתע אלימה מעירה בי הווה.

עוברים ליד ים זועף שגליו נימוחים לחוף,
ככל שיותר זועף, אני כאילו מרגיש את ליטוף גליו.
ברדיו המגמגם צלילים ללא כתובת מתריסים
הכביש רטוב, מרגיש חלק ברגליים.

ללא שליטה אמיתית בגוף, נוסע ויושב במקום
לא מתקדם במהירות מטורפת
מנסה לזכור איך עבר היום,
איפה אני בכלל? כאן יש דמות ששותקת.

הם מלטשים אותך עד העצם,
זה מה שאתה זוכר, הנהג מאט
מרוב עיצוב לא נשאר חומר.
איפה אני אמור לרדת?

הגעתי לתחנה האחרונה.

27.10.2009