בשבת בבוקר אימא שלי קמה עם הרגשה רעה. אחי הקטן ממני, הפציר
בי לברר מה בעצם קורה.
"עזוב", אמרתי לו.
"זה אולי בגלל משהו שאני עשיתי", אמר.
"עשית משהו?"
"לא! בחיי!"
"אז מה אתה דואג?"
ובכל זאת לא היינו שקטים.
כשהיא עמדה ליד הכיור, עם הכלים, שמענו אותה נאנחת. אחי הסתכל
עלי. אני הסתכלתי עליו. לא ידענו איך צריך להתנהג. אימא ניגבה
ידיים בסינר שלה ואמרה בקול נמוך: "יש לי הרגשה שמשהו הולך
לקרות. וזה דבר לא טוב!".
שתקנו.
 הלכנו אל העץ של הגויאבות. אח שלי, שלבש מכנסי טרנינג גדולים
(לפני כן הם היו שלי), מילא את הכיסים. ואחר כך הלכנו להעיר את
אמנון , כדי שיבוא איתנו לסחוב קלמנטינות בפרדס של תמרי. הכלב
של אמנון לא היה קשור ואיך שהגענו הוא התנפל עלינו בנביחות
מפחידות. ברחנו. אח שלי, שהוא קטן, נפלו לו כל  הגויאבות.
ואני, שרצתי אחריו, דרכתי עליהן ועשיתי מהן קווץ'.
אמנון, ששמע את הנביחות ואת הצרחות שלנו, יצא החוצה, עם
פיג'מה, ניגב את העיניים והתמתח.
"אתם באמת מפחדים מהכלב שלי? הוא סתם מאיים! ".
אחר כך הוא שאל: "הבאתם גויאבות?"
הראינו לו מה נשאר מהן.
"לא טוב להתחיל ככה את היום!", אמר, "זה אולי אמונה תפלה, אבל
לך תדע!"
עמדנו ככה, עם הרגשה שמשהו לא טוב הולך לקרות.
אחרי שתיקה, אמר אח שלי: "גם אימא שלנו קמה היום עם הרגשה
רעה!".
"עזוב אותך!", אמרתי, "זה לא טוב לדבר ככה".
ואז שמענו קולות: "הויסה! הויסה!".
ואמנון אמר: "בטח שוב הסוס של שטייגר ברח!".
ובאמת הסוס הגיע בדהרה, דורס את הגינה של השוחט, עם כל שיחי
התבלינים והפרחים.
ואחר כך הגיע בריצה גם שטייגר עצמו, מקלל את הסוס וחוזר על
המילה: "פצ'קריף!", שהיא כנראה קללה פולנית נוראה.
השוחט רץ החוצה מבית-הכנסת, ראה את מה שנותר מהגינה שלו, וצעק:
"אני אשחט את הסוס הזה! בחיי!". וגם שאר המתפללים התקהלו בחוץ
והביעו דעתם על האירוע. עד שאדון רוזנטל החזן, יצא ואמר שזה
ממש סימן רע, שבגלל סוס אנשים יצאו באמצע התפילה.
מזרחי אמר שרוזנטל ממש צודק והוא זרז את האנשים להיכנס אל
בית-הכנסת, כי הילד של הבר-מצווה צריך עוד מעט להגיד את
ההפטרה.
שמענו "בר-מצווה", הסתכלנו אחד על השני.
אמנון אמר: "יש ממתקים! בואו ניכנס!".
 לקחנו כיפות לבנות שהיו מוכנות לאורחים בכניסה, וטיפסנו אל
עזרת-הנשים, כי משם זורקים סוכריות על הקהל. (אמנון הוא אלוף
בקליעת סוכריות בטקסים כאלה).  כאן מצאנו את הקערות עם
הסוכריות, מוכנות. חכינו בסבלנות עד שהילד הבר-מצווה, יסיים את
ההפטרה. בגלל שהוא היה מכוסה מעל לראש, לא זיהינו אותו. אח
שלי, אמר שזה כנראה משולם. כשהחזן על הבמה, הניף את הספר והציג
אותו פתוח, נפלה לו הכיפה. הקהל נבהל, שהרי זה חילול הקודש
להחזיק את הספר בגילוי ראש וכולם מיהרו והתכופפו לחפש את הכיפה
שנפלה, ואז הראש של  ירחימאל הזקן, השמש של בית-הכנסת, התנגש
בראש של מזרחי, ושניהם התעלפו. וכשכל הבלאגאן נגמר, שאלתי אישה
אחת מתי זורקים סוכריות והיא הסתכלה עלי, עם דמעות ואמרה: "זה
מה שמדאיג אותך?" ואז שמתי לב שזו בעצם האימא של משולם שאומרים
עליה שהיו לה כבר שני ילדים, אבל היא השאירה אותם בחוץ לארץ,
בארץ אושוויץ. ובגלל שהיא מתגעגעת אליהם, היא לפעמים צועקת
בלילה.
ואחר כך שמעתי לחישות בקול רם: "זה סימן של מזל רע!".
 גם אמנון שמע את זה ולכן הוא אמר שאין לנו מה לעשות כאן.
הלכנו לפרדס. קטפנו המון קלמנטינות ושמנו אותם בתוך המיכנסי
טרנינג. ופתאום, בלי שום התראה, הגיח אדון תמרי, עם מקל
שקוראים לו נאבוט, וצעק: "גנבים! גנבים קטנים!". וכשתפס את אח
שלי (היה לו קשה לרוץ, כי הוא גם קטן וגם המכנסיים שלו היו
מלאים בקלמנטינות), הוא אמר: "אתם לא מתביישים? גנבים עם
כיפה?"
באמת שכחנו את הכיפות מהבר מצווה של משולם.
ואחר כך תמרי נאנח ואמר: "לכו ילדים הביתה! אין לי כוח
בשבילכם. גם ככה יש שמועות שמשהו רע הולך לקרות!".
אנחנו שתקנו.
ותמרי המשיך: "יש כאילו ענן על השכונה!", והוא הלך, עם הראש
למטה, עצוב.
שמחנו שהעסק נגמר בשלום ועוד יותר, בגלל שתמרי לא עשה עלינו
חיפוש (מספרים עליו, ככה בשקט, שהוא אוהב לחפש קלמנטינות ומי
יודע מה עוד, אצל ילדים קטנים).
עשינו עיקוף גדול, כדי לבדוק מה מצב האבוקדו אצל משפחת צור.
הילד הגדול של צור יצא ואמר לנו: "הפרי קשה כמו אבן! תעזבו את
זה. תבואו לגנוב פעם אחרת. חוץ מזה, מה בשכונה?"
"משהו רע הולך לקרות!", אמר אמנון.
"מה ת'מבלבל ת'מוח?", שאל הבן הגדול של צור.
"אדון תמרי אמר ככה!", הכריז אמנון.
"אה! טוב! אני הולך להגיד לאבא שלי. רגע, אהרוני מהמכולת
יודע?"
"אולי", עניתי לו.
אחר כך, כשהתחלנו לחזור, הלכנו ככה שקטים, ואז אח שלי, שהוא
בעצם קטן, אמר: "באמת צריך להגיד לאהרוני. אולי אנשים ירצו
לקנות כל מיני דברים, כשיהיה רע?"
הייתה שעת צהריים. מכל החלונות אפשר היה לשמוע את הרדיו משדר
תסכית של 'בימות ובדים'. הגענו אל הבית של אהרוני. אמנון שהוא
המבוגר בינינו והוא גם רציני, דפק בדלת. רק אחרי הרבה זמן פתח
אדון אהרוני.
"מה אתם רוצים? אתם לא יודעים שהיום שבת? אתם רוצים שאספר
למורה אידה איזה מין ילדים אתם?", שאל ברוגז.
"אדון תמרי אומר שהולך לקרות משהו רע! צור ביקש שנודיע לך. זה
בטח חשוב!".
(אמנון לא סיפר שזה היה בעצם רק הילד של צור).
"אם צור אמר, אז זה בטח משהו רציני", המשיך אהרוני.
הוא טרק את הדלת ואנחנו המשכנו ללכת. אחרי כמה דקות כבר ראינו
את אהרוני טס על האופניים אל המכולת.
הגענו הביתה. הבית היה סגור. גברת אוחנה, מעבר לגדר, אמרה לנו
שאימא הלכה למכולת, "כמו כולם".
הגענו מתנשפים אל המכולת. היה שם קהל עצום. כולם. אפילו
הדתיים. ממש כל השכונה (חוץ מבן-ארי, שהוא תמיד יש לו דעה
הפוכה מכולם). אנשים קנו הכול: גבינת קשקבל ולחם וסוכר. וקמח.
ואימא של יצחקל'ה פרצה בצעקות כי השקית של הקמח נקרעה והכול
נשפך על הרצפה.
ואדון שטולץ, שיש לו קול עבה, ניסה לעשות סדר, אבל הפעם אף אחד
לא הקשיב לו. ואהרוני, כל הזמן צעק: "לא לדאוג! יש לכולם!".
אבל כשהחבית הקטנה, עם הדגים המלוחים, התהפכה, הוא כבר צעק:
"די! אין יותר! לכו הבייתה! היום שבת!".
"איפה אימא?", שאל אח שלי הקטן, בקול של בכי.
הסתכלנו סביב. בסוף ראינו אותה ממש ממש בהתחלה, מחזיקה שני
בקבוקי שמן, ומרגרינה 'בלו-בנד', וצנצנת ריבת מישמיש ושתי
חלות-של-שבת ואני לא יודע מה עוד. וכשהיא הצליחה סוף סוף לצאת,
היא נראתה פרועה והשמלה שלה מלאה קמח והנעליים שלה עם המים
וריח של הדגים המלוחים. אבל בעיניים הייתה לה שמחה. והיא אמרה
לנו: "הנה, ילדים! לא לדאוג! הצלחתי!".
וככה הלכנו הביתה בשורה. אימא עם הפקאלאך. אני עם שתי
החלות-של-שבת, ואחי עם הצנצנת ריבת מישמיש.
הגענו הבייתה.
אבא, שחזר מביקור אצל סבתא, לא הבין מה כל הבלגאן בשכונה. אימא
אמרה שהיא גם לא מבינה, אבל, קודם כל שיהיה אוכל לקינדרלאך.
היה שקט. לא שמענו כלום. גם התרנגולות של גברת אוחנה, היו
שקטות והסתכלו סביב בלי להוציא קול. רק מהחצר של משפחת בר
שמענו את הכלב שלא הבין את השקט, נובח סימני שאלה.
למחרת, יום ראשון, באה גברת אוחנה וביקשה שנשגיח על הבית כי
היא נוסעת לבקר אצל הבת שלה בכפר-יונה.
"גם האדון אוחנה נוסע?", שאלה אמא.
"כן", אמרה, "הוא, גם הוא מתגעגע".
ואחר כך עברה העגלה של שטייגר, עם כל המשפחה ועם מלא חבילות.
ואחריו טרטר התלת-אופנוע של  אבא של סורל'ה, כשאימא  מלפנים
וסורל'ה מאחור.
"מה זה?", שאל אבא.
"אומרים", אמרה אמא, "שהולך לקרות משהו!".
"מה", אמר אבא, "מיסים חדשים? מילווה חירום? מגיפת חולרה?"
אבא אמר שאין לו ראש לשטויות. הוא לקח את העיתון וישב
בכיסא-נוח ופיצח גרעינים מתחת לעץ תות.
למחרת בבוקר היה שקט. אבא קם לעבודה,
אבל הוא התלונן שיש לו כאב ראש ש"ממש מפוצץ את המוח!".
אמא אמרה לו שאולי כדאי שהילדים לא ילכו היום לבית-הספר, כי יש
לה הרגשה רעה. שמחנו.
הצענו לאבא לשחק נגדנו כדורגל. ימאנו אל הרחבה ליד המכולת.
שמנו שתי אבנים בתור שער ואבא הלך אחורה כדי להראות איך שייע
לזר האגדי היה תוקע גולים. הוא הרביץ בעיטת פצצה ובדיוק אז
הגיע האוטו של תנובה. החלון של הנהג התפוצץ, הכדור נשאר בתוך
הקבינה והנהג המבולבל ירד והסתכל סביב וחיפש את מי לקלל. המזל
היה שהם מכירים אחד את השני והעניין נגמר על בקבוק בירה אצל
אהרוני. אחר כך אבא אמר: "איזה יום נאחס!".
כשהגענו הביתה, שאלה אמא איך היה.
"זיפת!", ענה אבא, "משעמם!".
למחרת בבוקר אמא מעירה את אבא. עד שהוא מתגלח, היא מדליקה את
הרדיו וכשהיא מגבירה את הקול אנחנו שומעים את הקריין אומר:
"היום, יום שני, עשרים ותשעה לאוקטובר, 1956, דובר צה"ל מודיע:
כוח צנחנים נחת באיזור המיתלה בחצי האי סיני".
אבא, עם הקצף-גילוח, בא למטבח ואמר, בקול של שמחה: "או! סוף
סוף יש מלחמה!".
ואנשים יצאו החוצה. ואבא לחץ יד לאדון אוחנה. וכאשר שטייגר עבר
עם העגלה, אמר לו אבא: "אתה השתגעת? ביום כזה יוצאים
לעבודה?".
וירחמיאל הזקן פתח את בית-הכנסת, וכולם התכנסו ודיברו על
המלחמה. ורוזנטל החזן פתח כמה בקבוקי יין וכולם שתו לחיים
ואפילו אנחנו, הילדים, קיבלנו קצת. והייתה הרגשה של חגיגה
וכאילו כבר אין יותר ענן מעל לשכונה.
ורק אדון ברמן החלבן, שניקה עם השרוול את לוח הזכוכית על הקיר,
עם תפילת "יזכור" לבן שלו, אמר בחצי קול: "עוד מעט לא תהיה לבד
על הקיר".