אכן יש נתק כבר זמן מה, סלחתי לך פעם ראשונה השיין יודע שאני
מתגעגע אלייך, למרות הפעם השנייה הנה אני כותב לך שוב. כן זה
רק פתיח, באת לי אתמול בחלום, לא זה לא היה עכשיו זה היה פעם
כשהיינו עדיין מדממים יד אל יד, הלכנו בדרום העיר על דרך אילת
מלאים בשטותניקיות של פעם, מחופשים לשוטרים פנינו לרחוב
אברבאנל כשלפתע שניי שוטרים אמיתיים התחילו לרדוף אחרינו,
מצחיק אה, בכל מקרה נפרדנו לשתיי סימטאות שונות, אני מבוהל
אפילו לא יודע למה כששניי השוטרים הפכו לסטלנים אתה הופעת
פתאום ואמרת חברה יש בוף ?.

את כן את שברחת לנו אז במאה שמונים מעלות הופעת ואמרת אני אקסס
ופוף אתה נעלמת עכשיו נשארנו רק את ואני, שלווה באת עטופת
קדושה כאילו לא הלכת מעולם והכל מסביב נעלם ישבנו דיברנו היה
מושלם כשמסביבנו הילדים שלך למרות שהבאת רק אחד,אז מה כבר נותר
לנו לעשות הלכנו לישון מחובקים זה היה כמעט אירוטי הייתה אהבת
אמת, ולא שלא תחשבי שאני סולח לעצמי על זה שסירבתי לך לא אני
לא, מזה צמחה אהבתנו אפלטונית ככל שהייתה, גועשת ורוחשת מתחת
לפניי השטח, לא היה אכפת לי לבגוד באשה, אבל אתה עמדת שם עם
עיניי כלב  מתבונן בי איך יכולתי שלא לסרב.

אני מתעורר דומע כשאת החדר מקיפה בדידות נלוזה מנסה לאפס את
עצמי לשווא, איך אצעד הלאה הרי אחרי כל מה שהיה  אין לאן לחזור
הכל כבר נבל וקמל, מתעשת וקם אל תוך עוד יום מלא תמימות
מזוייפת, חושב איך לא הצלחתי להושיע אותך אהובתי האפלטונית
ממלתעות העיוורון, איך הייתי כה חלש, כן זה היה באלף הקודם את
לקחת את הפנייה כבר.

ואתה שברחת מזעמי פעם ראשונה מצאת לך אהבה מקוללת ובאת אליי
שוב כמו חיה פצועה, נתתי לך הכל, כמעט כמו פעם מדממים יד אל יד
בגלבוע כשהבן שלך נישא על חזייך - מנגנים אל תוך השקיעה .

לא יכולת להתאפק ושוב כישפת אותי עד כלות הנשמה בזמן שפצחת
במחול הרסני, הורג את כל ילדיי, לא אני לא מצליח לסלוח, וכן
אתה מתגנב יומיום אליי על ברכיים ממלמל מחילה אבל זה לא עוזר.

אתחום איתך אהובתי שמכבר הימים, עתוק נשימה תר אחרייך בנבכי
נשמתי, אין רגע דל, זכרון דהוי בתודעה מתערפל לו, איפה שלא אלך
לא אצליח למצוא היכן קברתי את אהבתי אלייך.

אולי הזמן יתן אותותיו ונשב ארבעתנו שוב כמו בלילה ההוא
במרחביה.

ואל עצמי מה אומר ?