תמיד כולם אומרים שיש שלוש הנאות חיים בעולם הזה:
סקס
סמים
ומוזיקה.
יש מן משפט כזה... שרומז לך על זה , שאם לא התנסית בהכל, אתה
לא יכול למות בשקט.
מעניין אם זו באמת ה"רשימה" שצריך לעשות עלייה וי.
אתה חי בשביל להספיק, בשביל להגיד, בשביל לאהוב, בשביל לחוות,
בשביל ללמוד, בשביל להבין, בשביל לנסות, בשביל לראות, בשביל
לדעת, בשביל להספיק להספיק להספיק.
להגיד שהספקת.
הנסיעה הזאת היא ארוכה, ואתה חייב להספיק הכל.
במשך כל הזמן הזה, אנשים עוברים ושבים, באים והולכים, נשארים
ועוזבים.
בסוף אתה מתמודד עם הכל לבד.
אף אחד לא מבין שהוא לא מיוחד, כולנו אותו דבר, חיים בעולם
קונפורמיסטי ומנסים להגיד מילים גדולות ויפות כמו קונפורמיסט.

כולם רוצים להיות חכמים, שונים, מיוחדים, מוזרים קצת.
אני מאמינה שאני מיוחדת. כמו כולם, אבל מיוחדת.
אף אחד לא מיוחד. זה עובדתי. שאומרים לך על משהו שהוא עובדתי,
אתה משתתק, לך תדע איך יוכיחו לך את זה. אז אתה כבר לא מיוחד,
כי אין לך דעה.
"להנות מהרגע"
כולם יודעים להגיד דברים, מה אתם יודעים בכלל?
הייתי רוצה לדבר עם מישהו שמת. יש לי כ"כ הרבה שאלות לשאול
אותו.
זה אפילו יותר מללמוד מבן אדם עם ניסיון.
אני רוצה להספיק את הכל, לחוות את הכל, ולדעת להגיד הכל על
הכל. ואיך אפשר לעשות את זה שכל החיים בעצם מתבזבזים על רצף
זמן שגרתי וחוזר, גלגל מובנה, מזג אוויר שלא משתנה.
אולי בשביל לאתגר את עצמך, לחפש בעיות, ואז לקבל מכה כואבת
וליפול. אח"כ להמשיך.
זה כל החיים.
עוד שהייתי קטנה זה היה מעניין אותי :
(קטע מיומנה של אחותי, שהיא הייתה בת 18, ואני בת 9):
"היום נוכחתי לדעת ששני הולכת בעקבותיי, וממש נקרע לי הלב.
בדרך מאילת הביתה, היא ישבה לה בשקט, הסתכלה החוצה, אני קראתי
עיתון, ופתאום ירדו לה דמעות. כשמתי לב שאלתי אותה אם היא
עייפה (למקרה שהיא לא רוצה שאני אראה) והיא אמרה לא ורצתה
לספר. שאלתי אותה "מה קרה?" והיא אמרה שיש לה מחשבות רעות, יש
לה פחדים.
"ממה?"
"אני פוחדת למות. "
אוי אלוהים!מה מורן אחותה הגדולה אמורה להגיד עכשיו, אז אמרתי
שלא תחשוב ככה, ומה פתאום, וכל פעם שיש לה מחשבה כזאת, שתחשוב
על דברים טובים.
אז היא אמרה שהיא כבר עושה את זה וזה לא מצליח. . . (ואבא ואמא
שואלים מה קרה, אז היא אמרה לי לא להגיד, אז סתם ענינו להם
ועכשיו אמא שאלה אותי אז הסברתי לה ואמרתי לה, מה אני אמורה
להגיד, אז היא אמרה שהייתי צריכה לומר שלא מתים כל כך מהר,
תראי את סבתא, אפילו שהיא חולה היא בת 60 ומשהו, ויש לך עוד
המון זמן, לגדול, להתחתן, להביא ילדים. . . )
זה נכון, אבל אני כל כך מזדהה איתה ומבינה,
היא פוחדת ממשהו פתאומי.
לא מזיקנה. "
(מורן, מצטערת שחיטטתי)
אני באמת זוכרת את השיחה הזאת. אח"כ ישבתי על המדרגות בכניסה
לבית, את יודעת מה אמרת לי עוד?
אמרת לי לחשוב על דברים טובים שיקרו בעתיד, כמו נגיד שאני אגדל
ויהיו לי מלא ברביות, וכמו נגיד שרועי וג'ובנה יתחתנו וילדו
ילדים ורועי יציק להם ויפסיק להציק לי. .
ג'ובנה כבר לא פה. גם לא סבתא.
ואני פחדתי, אני באמת פחדתי ממשהו פתאומי. עברו עשר שנים ואני
עדיין פוחדת.
והבטחתם, לא הבטחתם לי?
שיהיה עתיד יפה. שיהיה טוב.

קטע משופר לקטע שכתבתי שהייתי בת 17.
לקח לי קצת זמן להעלות אותו, כי כל פעם מחדש הוא עושה לי
צמרמורת