אני לא מצליחה לישון. לא מדובר רק על הרגע, הלילה או אפילו
השבוע הספציפי הזה. נראה כי אני לא מצליחה לזכור את הלילה
האחרון שבו ישנתי כמו שצריך, שינה מרפאת ומבורכת.

תחילה, נראה הגיוני לתלות את האשם במזג האוויר, שכיאה לשמו,
"עונת מעבר", היינו לא קיץ ולא חורף, או חלילה בעל מאפיינים
רומנטיים של סתיו, אלא מעין התנגשות חסרת חן בין חמסינים
מעיקים לפרצי גשם קפריזיים. בחזית זו נראה כי דרכי המגננה רבות
מספור, ואני מניתי את כולן בזו אחר זו: שימוש בשמיכה דקיקה
וקיצית; שימוש בשמיכה כבדה וחורפית; שינה בין שתיהן על מנת
שאוכל להחליף ביניהן במידת הצורך מתוך שינה; שינה בחדר חנוק על
ידי חלונות מוגפים; שינה עם חלון יחיד פתוח; שינה ברוח הפרצים
שמנשבת בין שני חלונות פעורים לרווחה; שינה בבגדים ארוכים
וחמים וגרביים עבים; שינה בתחתונים; השילוב המנצח של גופיה
קלילה וגרביים; ניסיתי את כל הדרכים כולן ואת כל שילוביהן
האפשריים גם יחד, אך ללא הועיל. שנתי הוסיפה להפנות לי את
עורפה העיקש.

לאחר מכן ניתן היה לנסות ולתלות את האשם בצבא, בכך שעמל ללא
הרף בשנתיים האחרונות להרגלת גופי לשעות שינה מינימליות, כך
שגופי יתעורר מעצמו לאחר שש השעות הקצובות בחוק המטכ"לי. נראה
כי צה"ל דאג לסנכרון ותיאום השעון הפנימי שלי עם זה של שוודיה,
דבר שהתבטא בהתעוררות בשעות בהן הציפורים שעל העצים מעיפות בך
חצי מבט רדום מתוך זווית כנפיהן, תוהות לפשר מעשיך המוזרים.

ניסיתי אפילו ביאושי כי רב להאשים בחוסר המנוחה הפתולוגי שלי
קולות דמיוניים למחצה, שבפועל בימים כתיקונם לא היה להם ולו צל
צילו של סיכוי להחריד אותי משנתי העמוקה - פכפוך מים זורמים
במקלחת של השכנים ובמורד צינורות הבניין שלאורך הקיר, חתול מלא
כמיהה המיילל ללא הרף את מר סבלו לירח האדיש, מכונית החולפת
ברחוב ושופכת מתוך חלונותיה הפתוחים מוזיקה זולה, צרצורו
המרוחק של שעון מעורר אי שם בביתו של אחד משכני, להג חסר פשר
של תכנית טלויזיה סתמית וחסרת תוכן.

מטילה את האשמה בכולם גם יחד, רק לא להודות בפני עצמי בצורך
הבוער להתעטף בגוף גברי וחם שיפיץ ניחוח קלוש אך ברור של בטחון
ובית שיחלחל לתוך הכרתי, שיעגן את גופי למיטתי ואת נפשי לשנתי.
לטעום בבשרי את מתיקות כובדה של יד רדומה, רגל סוררת, נשימה
עמוקה ומלטפת-מדגדגת, תיפוף לב ריתמי, עמוק ומהדהד המעניק
מוזיקת רקע וקצב היפנוטי לחלומותי. דומה כי מבעד לזמן, גופי
זוכר בכל אחד ואחד מתאיו בצורה הבסיסית ביותר את התחושה - לצוף
מתוך חלום, לתת לכל כובד שלמות הרגע לנחות על הכרתי חסרת
ההגנות, ולצלול חזרה לתוך השינה בחיוך יודע. תחושת שייכות
שכמוה לא חשתי שנים רבות מדי. אולי נצח. אולי רק אתמול. כיצד
אפשר להסביר בהגיון שמה שמדיר שינה מעיני הם כאבי פאנטום של
מיטה זוגית?