"כן בטח!" פלטתי "זה כמו אבא, שכועס על הבן שלו ונותן לו בשל
כך מכות, ואחרי שהוא מדמם, הוא פתאום חובש אותו, והילד מבריא
בזכות האבא. גם אז צריך להודות לאבא?"
"זה לא אותו הדבר!" רגזה אימי
"ומה ההבדל הענק לדעתך?"
"אהה... אההה..." הייתה התשובה המגומגמת שלה, בטח. לא נוח לה
שאין לה תשובה. יצאתי מהחדר וטרקתי אחרי את הדלת. אין לי כוח
אליה שוב.

     

אתמול הייתה מסיבת הודיה לאחותי הקטנה, שהבריאה מסרטן מסובך
מאוד. לי זה נראה סוג של צביעות, הריי אם היא הייתה מתה מהסרטן
אף אחד לא היה עושה "מסיבת בוז וכעס" לאלוהים. אז מה פתאום
כשמבריאים ממחלות פתאום מודים לו? מי נתן את המחלות? השטן? וגם
אם כן, מי ברא אותו?
בעצם, אני בכלל לא מאמין בזה. בכלל בכלל לא. אין אלוהים.  א י
ן  א ל ו ה י ם ! שיפסיקו לחפור לי איתו, שיפסיקו להגיד לי כל
הזמן ברוך ה', שיפסיקו לברך אותי בשבת שלום וחג שמח, שיפסיקו
להסתכל עליי עקום כשאני מחלל שבת, ושלא יקראו צביעות לזה שאני
שם כיפה, הריי הם יודעים שזה בגלל כל החברים שאני מפחד שיסתכלו
עליי עקום, כמו שרק הם יכולים לעשות.

הם.... מי זה הם? הם זה כל המשפחה שלי. זה כל הציבור שלי. זה
כולם. תמיד מסתכלים לא טוב על מי שמתנהג אחרת, ומאמין אחרת
מהם, שזה מתסכל אותי. כשגילו לי אסתמה קצת פחדתי לספר בגלל
ה"הם". פחדתי מתגובות...

     

"אתה טועה, אריאל, אלוקים לא חייב לך כלום. אתה צריך להודות לו
שהביא אותך לעולם"
"אני טועה? אני טועה? אני??!!" אמרתי בכעס הולך וגובר "תמיד
אני טועה ואתם תמיד צודקים. תמיד!!! אם אישה יולדת ומחליטה לא
לטפל בתינוק שלה? הוא גם חייב לה הכל? גם הוא שיגיד לה תודה
שבזכותה הוא בעולם? האא?"
"לא. היא מזניחה אותו..."
"ואללה?" קטעתי אותה, את אמא שלי, "ואלוהים, כשהוא נותן לך
מחלות וצער, הוא לא מזניח? זה גרוע יותר מהזנחה. זה התעללות"
"זה לטובתנו..."
מה לטובתנו בזה?" " שוב קטעתי אותה "שלא היה מביא אותי. למה
אני ביקשתי להיות כאן בחרא הזה?"
"תדבר יפה, אריאל"
"לא רוצה!! נמאס לי!!"

אימי פנתה לדרכה, כשהיא ממלמלת ''הילד הזה... מה יהיה איתו
בסוף?!''

אני מודה, גם אני לא יודע מה יהיה איתי בסוף, אבל אני מקווה
שאני אמצא את עצמי במצב שפוי יותר מהמצב העכשווי שלי, תקוע
כ'דוס', כשאני לא.


       

עכשיו, חודש אחרי מסיבת ההודיה של שלומית, אני מסתכל אחורה.
החיים שלי היום נהיו יותר רגועים מאז, מלפני חודש, מאחר ולמדתי
להפסיק לחשוב, ולהפסיק להגיד כל מה שיושב לי בראש. ככה אני לא
רב עם כולם, ואני לא סובל מגערות משפילות נוסח ''מה יהיה
איתו''. אמא שלי יודעת שאני ואלוהים מסוכסכים, אבל שמחה
שהתחלתי לשתוק, ולכן היא שותקת גם כן, אבא שלי מעולם לא נהג
לריב איתי על זה. הוא חשב שזה יעבור לי עם הגיל. הוא בטח חושב
עכשיו לעצמו "וואו, זה בוודאי עבר לו", אבל העיקר שלי יש שקט
ואני לא צריך לריב עם כולם כל היום, ולגונן על עצמי בלי סוף.