ולפעמים זה יוצא לי ככה
כמו צעקה
בלי שום מחסום על האינסטינקט החייתי שבי
ושונאת את עצמי אחרי אבל לפעמים כבר אין לי כוח
וכל ההצטדקויות הללו לאחר מעשה, כל כך מאוסות הן עלי
הלוואי והייתי יכולה לכאוב את הטעות בלי לוותר על לשאוף אבל
כנראה כוח גדול בתוכי
מניע אותי לכעוס ולהאשים
עצמי
ובזמן האחרון מרגישה לבד, יותר מאי פעם
אולי זה החורף, אולי זה הגבס, אולי זה אתה שהיית פה וחיבקת
בלילה ומאז המיטה צועקת חסרונך
ואולי זו היעדרותך המתמשכת בקשר, הצועקת עצמה מתוקף היותו
בעיקר.
 
 
אני נעלמת, נעלמת, נעלמת
אתה יודע שמעולם לא חיבקו אותי בלילה לפניך?
כמו תינוק שמצא לו אם, לא משנה איזו אם. אינו מודע כי בחוץ
ישנן
אמהות מלטפות, אוהבות, חמות
שישנן  קשובות ,עוטפות
דבק הוא באחת שאיננה
ולו רק משום שהיא שלו
ואולי לו רק משום שהוא שלה...
שומעת חרדה מתקתקת בתוכי וזוכרת איך פעם, לא מזמן, לא יכולתי
לומר שצריכה
עכשיו כבר עייפה מלהיות חזקה כל כך
אני צריכה.