1. הסיפור שלי מתחיל ביום אביבי בירושלים. נולדתי בחודש עשירי,
ומייד נלקחתי לטיפול נמרץ, שם שהיתי כשבוע. הסיבה-תופעה נדירה
של אחרי הלידה הנקראת התכווצות. אותה התכווצות נדירה גם תרמה
להיותי הכי נמוך בכל כיתה או קבוצה שהגעתי אליה עד היום. גדלתי
בעיר עד גיל חמש וחצי, בבית רגיל עם ילדות רגילה, שני הורים
תומכים, מצב כלכלי סביר וארוחות משפחתיות אצל סבא וסבתא. בגיל
חמש וחצי ההורים שלי החליטו לעבור צפונה. הרומן שלי עם ירושלים
נקטע. עברתי לחיות בתסריט אחר. עד היום אני מרגיש שמשהו ממני
נשאר והיה צריך להשאר שם.

2. גדלתי בתמרת, יישוב קהילתי כפרי קטן וזעיר בורגני, עם
אווירה שקטה, נוף יפה ובעיקר לא הרבה לעשות. הבית היה בית רגיל
ותומך, בלי יותר מדי סיפורים לספר. החוויה שלי מהגן, בית ספר
יסודי, חט"ב והלאה יכולה להסתכם בעיקר - מהיותי ילד ביישן,
שסובל מביטחון עצמי נמוך, בין היתר בגלל הצקות והקנטות למינהן.
לא שלאנשים אחרים זה לא קורה אבל גם אני לא יצאתי נקי מזה.
למזלי היו לי כמה חברים קצת חנונים כמוני, שעזרו לי להעביר את
התקופה הדי ארוכה הזו בשלווה יחסית.

3. באיזשהו שלב התחלתי להרגיש שזה לא מספיק: שיעמום וריקנות
ניקרו בי, וחשתי חוסר עניין ואתגר כללי בחיים. גם דברים שעשיתי
לא מצאתי איך באמת לבנות מהם. מין תחושה של בינוניות בכל תחומי
החיים. בכיתה יא' הגיע השינוי הדרסטי, שיכול להיות שהתבשל
בפנים תקופה די ארוכה. באיזשהו ערב אחד נפל לי האסימון - הבנתי
שהעולם שאנחנו חיים בו הוא קצת לא הוגן. הבנתי שיש אנשים שיש
להם, ויש אנשים שאין להם. לא שאי אפשר היה לראות את זה לפני,
פשוט קשה לקבל את זה שאלה שיש להם מנסים לקחת מאלה שאין להם.
הצעד הבא היה להתחיל לחבר לאט לאט את הנקודות. התחלתי להבין
שהתחושה שאני מרגיש בחיים האישיים שלי, של השעמום והבדידות,
קשורה לזה שיש אנשים שאין להם מה לאכול, והעולם שותק. חיפשתי
אנשים שחושבים כמוני, שאני יכול לחלוק איתם את המחשבות שלי.
מצאתי את עצמי בחזרה בנוער העובד והלומד.

4. כאן בעצם התחלתי להבין שיש אמת בעולם. העניין הזה התחיל
להעסיק אותי הרבה. מאז בערך כתה ז' אני מתעסק עם פילוסופיה
ודברים כאלה, ותמיד אהבתי לחשוב על דברים מהסוג הזה, אבל בשלב
הזה זה נכנס חזק לחיים שלי. לאט לאט גיליתי מציאות אחרת, חיים
אחרים. חיים בהם ישנם אנשים שבאמת אכפת להם ממה יש לך להגיד,
חיים בהם רוצים ומעיזים לראות אותך לפי מה שאתה, שלא מעניין
אותם אם אתה מקובל או לא, או אם אתה מצליח בספורט או לא.
החוויה שהשינוי הזה הישרה עלי היתה מאוד חזקה. לראשונה בחיי
הרגשתי באמת מחובר ומזוהה עם משהו, החיבור שלי לגרעין היה חזק
מאוד. הייתי מורעל. הרגשתי כל כך במקום שם, שהיה לי ברור-אני
יוצא לשנת שירות עם הגרעין. זו בערך הייתה הפעם הראשונה
והאחרונה (עד עכשיו), שהיה לי ברור שאני הולך לעשות משהו ולא
הייתה שום סיבה להתלבטות.
יום אחד, קצת לפני כתה יב', הגעתי למסקנה שצריך להפסיק לפחד-
להפסיק לפחד מלהשפיע על אנשים, מלשנות אותם, מלדרוש מהם. אמנם,
הפחד הזה מעולם לא חלף, ועד היום הוא מלווה אותי, אבל באותה
תקופה זה נראה לי ברור כשמש.

5. אחרי זה יצאתי לשנת שירות ונהייתי קומונר. פתאום מצאתי את
עצמי בסיטואציות שלא הייתי בהן לפני כן, מקומות בהם הייתי חייב
להראות מנהיגות ונחישות, מה שהיה לי די קשה, אבל השינוי שזה
עשה בי היה מרחיק לכת.  הכרתי את עצמי מזוית שלא הייתי מורגל
בהן, וכל התפישה שלי לגבי עצמי השתנתה מאוד.

6. אחרי זה התגייסתי לצבא, שם זה היה סיפור שונה לגמרי. להגיע
לצבא היישר מחוויה כמו שנת שירות זה מעבר קשה וקיצוני. מלהיות
אחראי ומנהיג, אתה הופך להיות בורג במערכת. לקח לי לא מעט זמן
לעכל את זה. התוכנית לגבי השנה וחצי הראשונות הייתה כזו - נגיע
לבית ליד, נמצא מקום ליד הבסיס לגור בו ונקים קומונה שכבתית.
בפועל הדברים נראו אחרת. לאף אחד לא באמת היה כוח להתעסק עם
זה. כל אחד מהחבר'ה שקע באפרוריות היום יום שלו, וכל העניין
נראה לא קשור בכלל. בקיצור, הצבא לא בדיוק היה הדבר הבא בתור
להמשך ההתפתחות האישית שלי, למרות שגם בצבא גיליתי בעצמי צדדים
שלא הכרתי, של יכולת השרדות, התמקחות ועשיית בעיות. את השנה
וחצי הראשונות בצבא העברתי, איך נאמר, בקושי. בתקופה הזו עברו
עלי הרבה מחשבות בקשר למה לעזאזל אני עושה שם ומה הטעם במה
שאני עושה, כמובן שלא כל כך היתה תשובה לעניין הזה, שוב חזרתי
לתחושת חוסר המשמעות, השעמום וחוסר העניין המוכרות, רק שהפעם
זה היה אחרי שכבר לקחתי את הגלולה הנכונה והתחלתי להבין מה
אמיתי ומה לא, במה יש חיים ובמה לא, איך חיים אמיתיים צריכים
להראות (או שככה לפחות חשבתי). סביר להניח שבלי היציאה המיוחלת
לפרק משימה עם הגרעין לא הייתי שורד שם, לפחות ככה אני רוצה
לחשוב. בכל מקרה, בשלב הזה כבר התחלתי לאבד אחיזה בדבר המופלא
הזה שנקרא חיי קבוצה. צריך להבין - בשביל לחיות בקבוצה צריך
הרבה אנרגיות. מדובר בחיים הכוללים התמודדות בלתי פוסקת, חפירה
בעצמך ובאחרים שיכולה הרבה פעמים לעבור את גבול הטעם הטוב,
גזילת הרצונות האישיים לטובת הרצונות הקולקטיביים ועיוות של כל
מיני ערכים הומניסטים לטובת משהו טיפה מוגזם בשיתופיות שלו.
צריך להבין, יש שם גם הרבה אמת, התרגשות ומחוייבות, אבל הרבה
פעמים זה הולך למקומות לא בריאים. בכל מקרה, איבדתי את האחיזה
בחיים האלה, הכול כבר נהיה גדול עלי. החיים שלי בגרעין לא עזרו
להפוך למי שרציתי להיות, מה שבסופו של דבר גרם לי לעזוב.

7. מאז שעזבתי את הגרעין, וטיפה מאוחר יותר את הצבא, אני נמצא
בתהליך של חיפוש - הגדרה מחודשת של מי אני, מה אני ולאן אני
הולך, בין היתר בשביל לשחזר דברים שהלכו לאיבוד וצדדים שהיו
צריכים כרים אחרים בשביל להתפתח.

8. החוויה שלי מהחיים החופשיים הייתה די קשה ומבלבלת. מה שבאמת
ניכר מתוך סגנון החיים הליברלי הוא שאפשר לעשות הכל. טוב, כמעט
הכל. זה נשמע אחלה, וזה באמת משהו שצריך להעריך, אבל זה גם
גורם המון בלבול. בתוך כל ים האפשרויות האינסופי, קשה מאוד
להחליט מה רוצים לעשות. לפעמים זה נראה ממש בלתי אפשרי, מיותר,
חסר טעם. הרי על כל בחירה שתעשה יצוצו עוד שלוש אפשרויות, ואחר
כך עוד חמש. שלא לדבר על הרהורי החרטה שנוטים ללוות אותך,
לכבול אותך לעבר, במקום שתאפשר לעצמך לעוף קדימה. בגדול, מהרגע
בו פתחתי בשלב חדש בחיים, הדבר שהכי היה קשה לי להתמודד איתו
זה חוסר הודעות. מצד אחד הרצון לעשות המון דברים, מצד שני
הקושי להחליט והבלבול האינסופי, ובעיקר הפחד לעשות טעויות
וחוסר היכולת לקבל את עצמך שתוקעים אותך במקום. תוסיף לזה את
תחושת חוסר המשמעות מכך שעל כל החלטה או מחשבה ישר קופצים עוד
שלושה, מכך שכל פעם שאתה שומע על משהו מעניין שמישהוא אחר עושה
אתה ישר חושב למה אני לא עשיתי את זה.

9. אבל עכשיו אני בשלב קצת אחר. אני נמצא במסגרת שנותנת לי
מקום, אני לומד במסלול שמאפשר לי לצמוח בתור בן אדם, ודי יצאתי
מתחושת התקיעות שאפפה אותי. אני לא יודע אם זה היה צריך לקחת
שנתיים, ואם זה בכלל דבר רע שזה לקח שנתיים. יש אנשים שזה לוקח
להם יותר, וגם הבלבול הזה הוא לא בהכרח הדבר הכי רע בחיים. גם
ממנו אפשר ללמוד.  אני מניח שיהיו גם דברים יותר קשים שיצוצו
בדרך.
מה המטרה שלי בחיים? אני חושב שהמטרה שלי בחיים, בגדול, היא
לחיות. אבל לחיות באמת. לחיות חיים אמיתיים. לא כאלה שמישהו
אחר מנסה לדחוף אותנו אליהם אלא כאלה שבאים מהפנימיות שלנו. זה
מאבק קצת קשה אך מאוד ראוי בעיני. הדרכים לעשות את זה הן שונות
ומגוונות.
הדבר שהכי קשה לי להתמודד איתו זו היכולת לקבל את עצמי. כאשר
אני מרגיש טוב עם עצמי אני ישר נסוג אחורה ומדחיק את ההרגשה
הזו, כאילו שזה לא בסדר להרגיש ככה, שיש משהו מפחיד בלהרגיש
טוב עם מה שאתה עושה ועם מחמאות שאנשים נותנים לך ואתה נותן
לעצמך.
המאבק שלי הוא על היכולת לתת ולקבל, לא לפחד מחיים שיש בהם
רגש, על הזכות לאהוב ולהיות נאהב, וההיפך, ועל לחיות בגלל סיבה
ולא מתוך אינרציה. קל מאוד לקום כל בוקר. למעשה זה די קורה גם
אם אנחנו לא ממש רוצים. הדבר הקשה באמת הוא לתת לחיים שלך את
המשמעות שאתה רוצה לתת להם.
למצוא את הייעוד שלך, את חלקת אלוהים הקטנה שלך, את התשובה
לחידת החיים הפרטית שלך ובכלל שמתגלה לה לאט לאט, חתיכה אחרי
חתיכה, במאמץ עיקש ועקבי אך גם בלי שאתה שם לב.
לעשות ולא לעשות, לחשוב ולהניח למחשבות, ללכת קדימה ואז אחורה,
להעיז ואז להרתע, להיות מפוקס ואז להתבלבל וחוזר חלילה, לגלות
את הרגשות שלך אבל בלי להפגע.
אלו הם החיים. אלו הם החיים שלי. בסופו של דבר, שווה לחיות את
החיים האלה. הם ניתנו לנו במתנה.

10. יותר משנה אחרי שכתבתי את הדברים האלה, אני חוזר אליהם. זה
מעניין ומרגש לקרוא עוד פעם דברים שכתבת ולראות עד כמה הם
רלבנטיים מצד אחד, אבל לראות גם את הדברים שהשתנו מצד שני, את
הדברים שנבנים ומתפתחים באופן מודע ולא מודע.

11. בגדול, שם המשחק הוא מודעות. מודעות לעצמי, לכוחות
המתחזקים שבי, לכוחות שכבר קיימים ותמיד היו קיימים, ולכוחות
שצריכים עוד זמן בשביל שיתפתחו. לדעת לקבל את זה שיש דברים
וצדדים שבי שלוקח להם הרבה זמן להתפתח. זה יכול להיות מאוד
מתסכל לראות אנשים שהגיעו כבר למקום שאתה רוצה להגיע אליו.
אבל המקום הזה הוא שלהם, המקום שלי הוא אחר. הוא פשוט שלי.
המקום שלי הוא כאן ועכשיו.

נכתב לראשונה לפני שנתיים, בנסיון לעשות עוד קצת סדר בחיים.
נערך בשנית לפני שנה, ועדיין רלבנטי גם היום