יד פוגשת עט, ושניהם מעל נייר ריק. הראש מלא מחשבות. הוא רוצה
להעלות עצבות על הדף. בעיניו עצבות תמיד היתה רגש חזק יותר
משמחה, ורק רגש חזק מאד יחדור את החיץ שנוצר ביניהם. הוא ידע
שעליו לבחור בקפידה את המילים אותן יעלה על הכתב, שכן נוצר קשר
בין הכותב ופרי עטו, כאילו הראשון לשרבט צירוף מילים מסוים תבע
עליו את בעלותו - והמילים לעולם יסורו למרותו, ולמרותו בלבד.
הוא רצה ניסוח מושלם, כזה שיותיר אותה פעורת פה. כזה שיעביר את
העצבות ממנו והלאה, ואם קצת מזל אולי אף ממנו אליה.

עט פוגש נייר, והחל חורט בו רגש. הדיו צורב בנייר - אך מעניק
לו בתמורה צל של חיים - ואולי זו הסיבה שהנייר כה דומם, כה
כנוע. נצרבים בו רגשות עצב וגעגוע, והנייר סופג הכל בצימאון
אילם. הוא ממשיך וממשיך, טובל את עטו עוד ועוד בקסת העצבות,
מנסה לרוקנה, אבל עם כל טבילה הקסת רק עולה על גדותיה.  

יד פוגשת יד, מתכרבלות אחת בחיק השנייה. העצב עוטף אותו מכל
עבר, ולא מותיר בו עוד רצון לזוז, אלא רק לשקוע עוד ועוד. הוא
יצר בראשו ראי מושלם של עצבותו והעלה אותו על נייר, וכעת, כל
מבט חטוף ביצירה רק מחזק את לפיתת העצב בו. הראש נטוי אחורה
במחשבות והוא מבין לראשונה, שכדי להעביר את העצבות ממנו והלאה,
הוא פשוט צריך להתחיל ולשמוח.