החצוצרה מחצרצת נעימה בסגנון מקסיקני, והמארח מלווה אותי ואותה
אל השולחן.
אני צועד בעקבותיהם ותוך כדי אני מביט בישבנה העגול והכל כך
מושך....
הוא מושיב אותנו בשולחן מספר 21, סמוך אל החלון (היא אוהבת
תחושת מרחב) ,היא מתיישבת קודם ואז אני מולה.
עיניה הן עיני שקד יפיפיות, ואני לא יכול שלא להיישיר אליהן
מבטים מלאי חיבה.
אני מתחיל לומר לה שזה מקום ממש מעולה ושקיבלתי עליו המלצות
רבות וכמובן שהיא התחילה בדיוק באותה השניה להגיד לי את אותו
הדבר בדיוק...

(ככה זה איתנו - אנחנו משדרים על אותו הגל.)

קוראים לי אלון תשובה ואני מרמתיים.
בשנתיים האחרונות עסקתי בשיווק של מוצרי שיער בקניונים
באירופה.
יש לי צוות שעובד בצורה די טובה, כלומר הם עובדים ואני די
מרוויח.
אני לא איש רע, בעסק הזה כולם מרוויחים.
העובדים זוכים לויזת סטודנט באירופה,
ואני זוכה ברווח כספי נאה.
כלומר זכיתי ברווח כספי נאה עד יום שישי...

את סמדר פגשתי בספרד.
היא היתה עובדת חדשה, וכמו תמיד שיש עובדות חדשות צריך "לחנוך"
אותן חברתית.
ברגע שראיתי את סמדר ידעתי שאני לא נותן לה לחמוק לי מבין
הידיים...
תקראו לי טורף, תקראו לי שוביניסט, תקראו לי אינסטלטור, אבל רק
אדם לא שפוי לא היה מנסה בכל כוחו לכבוש את סמדר.

גובהה של סמדר הוא ממוצע, ופה הממוצע נגמר.
אני מחפש מילים יפות לתאר את המרפסת המפוארת שהיא בעליה הגאים,
אבל אני לא מוצא...
שלא נדבר על הישבן העגול הזה, עסיסי ועם זאת חצוף בצורה
ישראלית כה טיפוסית.
שיערה מתולתל בצבע דבש ועיניה באותה הגוון בדיוק.
מבין כל העובדות ש''חנכתי'' סמדר היתה ללא ספק הכי עוצרת
נשימה.

תוכנית הפעולה היתה כזו:
בשביל לכבוש את היעד צריך הרבה מודיעין עליו.
פניתי כמו תמיד לעמרי חברי התוכניתן, והוא החל במלאכת
האיסוף...
עמרי דיווח לי תוך שעתיים שהפעם זה היה ממש קל, והאי מייל שלה,
כמו גם כל הרשתות החברתיות שהיא חברה בהן, בידיו.
כל מה שסמדר רשמה ונרשם עליה סונן ועובד, והמידע שחיוני לכיבוש
היעד נשלח אליי בזריזות.
שלב ב' כלל להזמין את סמדר אליי הביתה לקפה או לתה ולהסביר לה
על מדריד.
סמדר אישרה את ההזמנה.

("-מבצע פלמנקו החל.")

בשעה שלוש, ביום השלישי של החודש השלישי של שנת 2003 צלצלה
בפעמון דלתי סמדר אברהם.

בשעה שש באותו יום שלישי אמרה לי סמדר אברהם שזה מדהים איך
שאני והיא ממש משדרים על אותו הגל. שנינו אוהבים את דורון מזר
(מה הסיכוי שזה יקרה...), שנינו תומכים במפלגתו של ליברמן,
ושנינו חושבים שקולות של לוויתנים זה הדבר הכי מדהים בעולם!

סמדר נראתה מאוד מאושרת וכשקראתי את שפת גופה (ואלוהים! איזו
גופה...) העתיד נראה ורוד.

("-מבצע פלמנקו הפתיע את היעד, לכוחותינו כרגע, הצלחה
מלאה.")

ביום רביעי הלכנו לאיזה גן מקסים עם המון מזרקות ,היה קצת קר
,אבל נתתי לה את המעיל שלי (-"גופו של הנחש המשיך להתהדק סביב
קורבנו") והזמנתי אותה לשוקו באיזה בית קפה מעוצב. ישבנו שעות
בבית הקפה, אני דיברתי ודיברתי וסמדר הקשיבה והקשיבה, סמדר
דיברה ודיברה, ואני עשיתי עצמי כמקשיב...  - עד שלבסוף אמרה
סמדר ש"החורף באירופה קר", ואז הוסיפה עם ניצוץ בעיניה,
ש"מעולם לא חשבה שדווקא כאן במקום הזה תמצא חום ואת האדם שמבין
אותה". אה כן, היא גם מאד מרוצה מזה שאני החונך החברתי שלה...
הערב היא הזמינה אותי לחדרה במלון...

("ויפתח הנחש את פיו")

מלון סמבה דה פבלו הוא המלון הקבוע לעובדים חדשים.
החברה נותנת להם שבוע להתארגן על דירה ובינתיים העובדים
מתגוררים במלון על חשבון החברה (ההשקעה תוחזר בעתיד...).
אני מכיר את סילביו פקיד הקבלה היטב ובטלפון אחד דאגתי יפה יפה
שבחדרה של סמדר החימום "יתקלקל" ויחמם יתר על המידה...  הרבה
מאד יתר על המידה...

שעה 22:00 בלילה. אני מופיע עם בקבוק יין אדום בחדר מספר 334
במלון סמבה דה פבלו.
את דלת החדר פותחת סמדר אברהם בגופיה לבנה וקצרצרה ,בקוקו גבוה
שאסוף בקפידה, ובמכנסון אפור קצר וצמוד.
התנצלותה על הלבוש מתקבלת (היא אמרה שהחימום השתגע...) ואני
מחייך חיוך נבוך של הבנה...

שעה 23:15. בקבוק יין אדום ריק, תחתון אפור על הרצפה, גופיה
לבנה קצרה זרוקה ברישול על השידה.
-שיער מתולתל בצבע דבש?  פרוע.

("הנחש אוכל את הפיתיון")

23:21 קונדום אחד הלך.
22:55 קונדום שני ואחרון הלך.
00:47 כבר בלי קונדום
00:59 נרדמתי עם חיוך מתוק מרוח על השפתיים, במיטתה של שדה
לוהטת

("-מבצע פלמנקו הושלם, הוכתר כהצלחה אדירה")

יום חמישי.
אני מזמין אותה לאיזו מסעדה מקסיקנית מפורסמת (משהו שעמרי שלח
לי...).
אנחנו מתיישבים בשולחן מספר 21.
אני מביט בעיניה בתאווה. עיניה מביטות בעיניי בגאווה.
אני מספר לה על המקום, ועיניה עודן מביטות בעיניי בגאווה.
"אני מרגיש כלכך טוב עם עצמי, אני מרגיש כמו מלך." - חשבתי
לעצמי.
"אלון!"  
פונה אליי סמדר וקוטעת את התמונה בדמיוני,
"כן?" -אני עונה בטון רך...

"אלון" היא פותחת את פיה המושלם ומשום מקום יורה: "אתה חלאת
המין האנושי! אתה רפש! אתה חלאה! אתה חדל אישים! לא מגיע לך
לחיות על העולם הזה!"

"חחחהה..?" אני עונה בתחילה, - אולי היא צוחקת איתי (?..)

"אלון תקשיב לי! ותקשיב לי טוב! לא קוראים לי סמדר. במקרה שלך
אני נקראת בעגה המקצועית אלמנה שחורה..."

"ממממהה?, מה?, מה?, מה קורה פה...?" אני שואל בפחד, אבל המבט
בעיניה לא מותיר שום ספק.
סמדר או איך שקוראים לה רצינית לחלוטין וקרה כקרח.

"אלון, אני רוצה שתדע שתוך יממה אחת אתה תמות - זה וודאי, אתה
כבר חשוב כמת."
"לרוע מזלך ולטובת העולם הזה, הלקוחות ששכרו את הסוכנות שלי לא
רצו לתת לך הזדמנות שניה ולכן אני נשלחתי אלייך."

אני בשוק.

"אתה רואה את האירוניה שבעניין, נכון?"

אני עדיין בשוק.

סמדר פשוט קמה ויוצאת מהמסעדה, אני משתהה לדקה, מהרהר על הדקה
האחרונה ולבסוף מתעשת ודולק אחריה - אך היא כבר איננה.

("בלבול ומחנק אוחזים בי")

באותו הערב הלכתי לבית החולים - הם לא מצאו כלום, הם חושבים
שאני משוגע למען האמת...

בדיקות הדם יגיעו תוך ארבעה ימים...

"-אולי זו רק בדיחה, אולי סתם מנסים להפחיד אותי" חשבתי, הרי
בבית החולים לא מצאו שום דבר.

ביום שישי בבוקר התעוררתי.
עמרי לא עונה וכאילו נעלם מעל פני האדמה.
הלכתי מבולבל אל הקניון, אולי אני הזיתי את הכל, אולי יש לי
חום...
העובד שמנהל את העגלה מוסר שהעובדת החדשה לא הגיע היום
לעבודה...

הלב שלי יורד לתחתונים.

טלפון למלון וסילביו מוסר שסמדר לא חזרה אמש למלון.

הלב שלי יורד כעת לברכיים.

אני חוזר הביתה בלב כבד. מותש אני נופל אל מיטתי , אני מרגיש
קצת סחרחר.

-חלומות על עכבישים,חלומות על הזדווגות של גמלי שלמה.

בשעה 20:00 אני מתעורר ולא מסוגל לזוז.

אני מגיע להבנה.


ביום שישי בשעה 22:00 אלוהים אומר לי (אישית) שהוא סולח לי.