הכי הרבה סבלו העגבניות שלה. אחרי הכל הן היו הטריגר לכל זה.
היא התרוצצה בבית, מהשולחן למטבח, לסלון לחדר. כאילו לא שמה לב
שהיא בוכה, ושביל של טיפות השתרך אחריה, כמו פרורי הלחם של עמי
ותמי. גם היא לא מצאה את דרכה חזרה.
אבל העגבניות שלה היו משהו מיוחד. כנראה כל כך ספוגות בדמעות
שמלח כבר לא היה נחוץ בכלל. במקצועיות של טבח  מתוכניות בישול,
השליכה אותן למחבת ויכלה להתענג על רעש התסיסה אילולא הייתה
עסוקה בלקרוס.

לפעמים היא לא ידעה מה עדיף; לחתוך יפה קצת עגבניות, או לחתוך
הרבה ולא יפה בכלל. הפעם היא הלכה על הרבה ולא יפה. לא ממש היה
חשוב לה ריבועים יפים כשעוד פחות משעה הם יתעכלו במיצי הקיבה
של ריבועים אחרים לגמרי.
אולי, עברה בה המחשבה, אם הייתה חותכת יפה וקצת... אולי זה
היה מסתדר. הפאזל היה מושלם ובמקום לפזר דמעות לכל עבר, הייתה
מפזרת חיוכים.

בנחישות ויעילות היא הרימה את עצמה וסיימה להכין את הכל. פרץ
הדמעות התחדש שוב במקלחת ונמשך עד לפתיחת בקבוק היין היוקרתי,
מטביעה את יגונה באלכוהול. היא השתעשעה ממשחק המילים העצוב.
נקישה בדלת. הצצה חטופה במראה, הכל היה בסדר. היא הרימה את שתי
כוסות היין ברומנטיות מופרזת ופתחה.
היא לא יכלה להאמין, שהוא לוגם יין מהול בדמעותיה - על אחר.