את עומדת במצב של חוסר אונים, מנסה להתרחק במובן הנפשי אבל
הפיזי לא נותן לך. הוא עומד שם ולא זז, חצי חיוך על שפתיו גורם
לך לרצות לצאת מעצמך ולצרוח אך המבט האטום, החסר, היבש מכניס
אותך פנימה כמו חתול מצטנף.
הוא זז מרצונו האישי בלי צורך למילים, נותן לגבול שבניכם לגדול
לו אט אט. את על הפנים אך מראה לו שאת בסדר, צועדת לאיטך
לכיוון המעגל.
כיתה צפופה, כיסאות מסודרים במעגל של חיים. מתיישבים בלי קשר
לגיל או לוותק מתיישבים לפי תחושה. אליה אני קרוב יותר, אותו
אני אוהבת, רוצה לחוש אותו כל הערב והוא לעומת זאת לא יכול
להוריד ממך את העיניים.
את מתיישבת ליד הדלת, מקום פרוץ וחסר וכניסה ויציאה ועל הכל
את חושבת באותה נשימה. כל אחד אומר את שמו, רצונו,תחושתו,
אהבתו - כיתה מלאה אנשים ואת מרגישה כאילו את בכיתה שמלאה
במראות. הם אומרים את מה שאת לא יכולה להוציא.
העיניים רצות לך בין האנשים, הלב דופק וצורח בפנים אוטוטו התור
שלך מגיע - תגזימי בתיאור או שתהיי אמיתית? האים את באמת יודעת
שזה שלך או שאת מגזימה שחשיבה שלך שהם באמת כאן בכדי להזדהות
איתך, לגונן עליך.
זורקת כמה מילים לאוויר, בו זמנית הוא גם נגמר לך והעולם
כמנהגו נוהג והסיבוב נמשך.
מגיעים שוב למנחה והוא מחליט על תהליך חדש שהולך להיות בקבוצה,
"תתחלקו לזוגות בתוך הכיתה, לא לפי איך שיושבים במקום אלא
קומו! תרגישו! וכשתחושו שזה קורה פשוט תשבו"
כולם קמים, מסתובבים בכיתה בחוסר רצון, כל אחד מסתכל על עצמו
ועל סביבתו - האים החולצה עלתה קצת או שהמכנס התקמט? אולי יש
עוד מישהו שחש כך?!
שוב המבט בין שניכם נפגש, שוב העיניים רצות בכל החדר מחפשות
אולי יש שם מישהו אחר פנוי אבל חיוכו שוב חוסם לך את היכולת
להגיב, להתמודד עם המצב.
"אני חוף, ואת?"  הדבר המתבקש הוא שתאמרי לו את שמך אך כל מה
שאת מצליחה לומר זה "אני מעדיפה להישאר אנונימית". הוא מתחיל
לספר על עצמו ולמה הוא הגיע לכאן, למקום הזה, לקבוצה הזו
לחוסר האונים המתבקש הזה.  את מקשיבה שתיקה ושקיקה, המילים
מתחברות למשפטים אצלך בראש אשר יוצרים לך ציורים בדמיון.
אחרי ניתוק עמוק מהעולם החיצון וריכוז רק בסיטואציה שמולך -
בו, מדבר, מחייך, נאמן לעצמו, את חוזרת לעצמך ולעולמך בשאלתו
"ומה את מספרת על עצמך?" פריצת המערכות הזו גורמת לך ללכת
לאיבוד בתוך עצמך בחיפוש אחרי תשובה אמיתית אך ריקה מתוכן שהוא
את, תשובה שאין שנייה לה, תשובה שתענה לו על כל שאלה שתבוא
אח"כ אבל תיתן לו טעם לעוד ועונה "אנונימית, אוהבת, שונאת,
רוצה, לוקחת, לא נותנת, משחררת אך תמיד נשארת אנונימית".
זורק חצי חיוך אליך, "עם כך גמאני אנונימי"
הפגישה נגמרת כשאת חשבת שרק התחילה, מחזיק את ידך, לוחץ, נפרד
וריחו ונשאר עליך.  
השעה היא שעת ערב חשוכה, יוצאת לרחוב הלח, נעטפת בצעיף רחב על
כתפייך, רק את פניך משאירה חשופות. מרכז ת"א צועדת לכיוון
התחנה המרכזית.  שריקות ברחוב נווה שאנן גורמות לך לחוש חלולה,
אורות בחלונות חשוכים מוסתרים, חושפים את מבטי הנשים.
הצפיפות בכניסה לתחנה מבהילה אותך, את מתנגדת למגע האנשים
וננעלת בתוך עצמך, ממהרת כאילו הזמן עומד להסתיים בשעון החול
האישי שלך.  מזדנבת פנימה אחרי דחיפות קלות ובניתוק מהעולם
מתקדמת לכיוון התחנה שלך.
בלי תכנון מראש ובלי התראה את רואה אותו אצלך בתחנה, עטוף
במעיל  אפור, ארוך, סבוך. עיניו תקועות בתוך רצף המילים שרץ על
המסך ואת שוב בוהה בו. הוא מזיז את מבטו מהמסך ובו זמנית את
מתיישבת מאחוריו, מנסה להסדיר את דפיקות ליבך שמרגיש כמו מרוץ
איילות הבורחות מהיותן טבח צפוי.  
"אנונימית" מילה שכוללת בתוכה את סתר ליבך, אפופת עשן
וממסתוריות. נאמרת בשליפה כמו אקדח הנשלף בדו קרב מפיו, חוף.
את לא זזה ונדה ממקומך מתעלמת מקולו שעדיין מהדהד בתוך ראשך
ומתרוצץ לו שם.  הוא נוגע בכתפיך, חדירה לפרטיותך,  למקומך,
לגופך, לשקט שהצלחת להגיע אילו ושוב קורא לך "אנונימית".
את נרתעת מהתחושה למרות שהפעם היא נעימה לך, הוא לוקח צעד
אחורה ומחייך חיוך מבויש. שואל את עצמו בליבו אולי שגה במגע,
אולי זו לא אותה אנונימית אלא רק מישהי שדומה? אך מאוד מהר הוא
אוסף את עצמו ואומר בנוכחות ובעוצמה "זה אני, חוף".
את יוצאת מהבועה המקיפה אותך שהתפוצצה ממגעו החם, חיוך שקט
עולה על פניך ומבטך אילו.
הוא מתחיל לשטוף אותך במילים על יומו ותחושותיו,  ואת מצידך
שקועה בשפתיו הזזות ללא הפסקה ברורה.
מהנהנת בכדי שיאמין שאת מקשיבה אך את בכלל לא שם, מקרבת את
ידיך אל פניך, זה ריחו שלו עדיין עליך.
מנסה עדיין להבין מה רצונה של אותה בחורה, רוצה להוציא ממנה
מילה או משפט או דבר מה. אך היא שותקת, מהנהנת להבנה והחשק הוא
לטעום טעמה.
נפרדים בתחנה כל אחד עולה על קוו שלו, את לצפון אך הוא לדרום,
ניתוק פיזי אך לא נפשי כי כל אחד רצה להיות שם, להרגיש, לראות,
להריח אולי לטעום את טעם אדם.
השבוע עובר על שניכם כאילו אינכם בנמצא, כל אחד בעבודתו, ביתו,
חבריו, משפחתו איננו אלא דומם משום שנפשו עסוקה ברצון לחזור
לאותה כיתה, תחנה, מגע אחד ויחיד שיוביל לחיוך הבא.
שוב עומדים בכיתה, הפעם הקדמת והתיישבת במעגל, חסרה לך
ההתנצחות איתו על כניסה לכיתה ואת נעמדת לחפש את המוכר והרצוי
אותו ריח שנשאר על  סיומת חולצתך וליווה אותך עד הלום.
מסתובבת במקומך ושוב הוא שם, עומד כמו עץ ששורשיו נטועים בך
וכרגע מבטו מלא ערגה.
"חוף" את אומרת וקולך נשבר, חוזרת אחורה אל מקומך המוכר והאהוב
בתוך נפשך ולא מאמינה שעשית את המעשה וקראת בשמו.
הוא מחייך איליו ואוחז בידיך "אנונימית שלי" הוא קורא לך.
האנונימיות הלכה, מקומך האישי בעולם הלך את כבר שלו, אנונימית
אבל לא.
מתיישבים במרחק נגיעה, כולם מתיישבים מסביבכם גם, המנחה מתחיל
את הפגישה אך עיניכם נפגשות לריקוד מטורף, לבד בחדר בין מלא
אנשים, סוגרים אתם מעגל אוהבים.
מסתיימת הפגישה ואת במרוצך יוצאת לכיוון אותה תחנה, הוא
מאחוריך מנסה לאתרך אך את נעלמת בתוך החשיכה.  שוב המסלול
המוכר והידוע מתעלמת מתמונת רגע הרחוב ונזכרת במילותיו
"אנונימית שלי".
מגיעה לתחנה אך הוא לא שם, את  ננעצת  באדמה ולא  זזה חושבת
מתי טעית שבגלל זה הוא לא כאן מולך, האוטובוס  מגיע, את מטפסת
בלב כבד על מדרגותיו, מנסה להימנע מכך, מצפה שהוא יקרא לך
ותאלצי לרדת - אך זה לא קורה! את כבר במחצית הנסיעה הביתה כשאת
מבינה שהוא לא שם איתך, רק ריחו עוטף אותך.
הוא מגיע, את כבר לא שם, עולה על האוטובוס לכיוון דרום, חושב
על עיניה, שפתיה, מגע ידע.... עדיין לא טעם את טעמה.
הימים עוברים להם לאיטם ואת מקבלת צלצול ממספר לא מוכר. בהתחלה
את חוששת לענות או לא ומחליטה אחרי התלבטויות רבות לענות.
"אנונימית שלי", את שומעת מהצד השני של הקו. הלב צורח
מהתרגשות, הצמרמורת מתחילה כבר באצבעות הרגלים ועולה לה לכיוון
עמוד השדרה.
"חוף" את עונה "איך השגת את המספר שלי?" שואלת אותו - את רוצה
תשובה ומחכה לחוצפה.
"ביקשתי מרביב אתמול בערב, לא ידעתי את שמך אך הוא ידע לבד על
מי אני מדבר. אמר לי שמבטינו הרעידו את האולם"
חיוך עולה על שפתותיך, צחקוק קליל עולה אצלך ומהצד השני את
שומעת "חיפשתי אותך כל הערב, נעלמת לפני שהייתה לי הזדמנות"
שקט מסתורי סורר בקו, שניכם מחכים למי ידבר ראשון, מי יוציא
את קולו מפיו ויאיר את החשכה.
מבלי משים לב את אומרת, "אצלך או אצלי?" הוא עונה בזריזות
"אצלך".
פתאום את מבינה שאין לך אפשרות להימנע מהמצב הנתון ואת חייבת
להתאפס על עצמך ומהר!
הוא הולך להגיע אל תוך גבולותיך, הוא הולך לפרוץ את המובן רק
לך, הוא הולך להיכנס לעולמך ובלי שתרגישי שהזמן עבר לו,
מגע ידו עובר עליך,
ריחו עוטף אותך,

טעמך נשאר עליו.