אני משחררת סופית את כף היד, מנגבת אותה במטלית ונשענת קלות על
הדלפק עם שתי הידיים.
"אתה רוצה לדעת למה אני שותקת?"
"כן"
"אני שותקת כי יש בי חשש. ולחשש הזה יש קול, אתה מבין? והקול
הזה כמה שהוא קטן ככה הוא חזק והוא צורח לי באוזן. הקול של
החשש, שאגב, יושב לי כאן באמצע הבטן, אומר לי שאם אני אפתח את
הפה ולו לשניה אחת, אפילו רק בשביל לאמר שלום, אני אמצא את
עצמי אומרת עוד הרבה מילים שיפגעו בך וכתוצאה מכך יפגעו גם בי.
עכשיו למרבה האירוניה, לפגוע בך, זה הדבר הראשון אבל גם האחרון
שאני רוצה לעשות. אז אני שותקת. שותקת, שותקת, שותקת. אתה
מבין? ששש, שותקת.
וזו, יפה שלי, היקר באדם, היקר מכולם, הסיבה שאני שותקת".
אני מסיימת לדבר והוא מביט בי ואני מתרסקת מבפנים כי אני לא
יכולה לעמוד בפני המבט שלו והכי מתחשק לי לקפוץ עליו ולחבק
אותו חזק, חזק ולחבק ולחבק ולא לעזוב לעולם.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.