תרגיל בזרימה, אולי כך אחשוף לעצמי מה שאינני יודע עלי
ואולי רק אשפוך יגוני אל הדף -  כי אוזן קשבת נעלמה ממני.
אתן למילותיי לזרום כדם ברחובות, בעתות השמדה.
מלחמת האור מול האפלה שבתוכי,
בקרבי פנימה.
יש בי אלימות רבה, סאדיזם טהור.
רצון לראות את הרע משוסע, נוטף
משלם על עצמו, בעצמו.
יש בי נעם תמידי, רחמנות אין-קץ.
תקווה מתחדשת לאדם
"עוד ישוב לתמימותו", כך משתכנע אני מחדש,
לתקופת פרי-חטא,
לתקופת פריחת אדנותו. אולי היה צריך להיקרא אדן.
אולי היה צריך לבחור את שמו,
הרי נתן שמות לכל והכל הכיר על-פי המהות המותווית
מעצם הקניית שם. יוצר ערכים, פנימיות.
רק את עצמותו אינו מכיר כי אין הוא קרא את עצמו,
אלא נקרא;
וממשיך הוא כך עד היום. קריאתו הבלתי-נענית של אלוהים.
עליו להבין שצריך הוא לקרוא בעצמו, להיות לקורא,
בוחר, פועל, יוצר.
להיות. להיות. להיות -
חיות את החיים בבחירה.
אין צער בעולם מלבד המוות.
אין מוות מלבד נטישת החיים.
ובודדים אלה אשר אינם נוטשים. הרוב מת -
כך הם תרגילי זרימה. מעניין כי נגמרים הם לרוב בחוסר הזרימה,
במת. אולי זה סופו של כל הזורם.
חוזר אני כעת אל-תוכי, חודר אל-תוכי.
וממרחק רואה אני אותך...
בחסרונך גילית לי את חסרוני.
מרגיש אני בתוך הקלישאה הנוראה מכל, בהעלמך איני אחד, איני
שלם.
ופתאום מבין אני כיצד הרגיש אדם כאשר נתלשה חווה מבין צלעותיו,
ומדוע מוכרח האדם לדבוק באשתו ולהיות לבשר אחד.
בחלומי לפני שנתי, זה חלום הערות.
אשר בו אני הדובר, המספר, התסריטאי.
אלוהים, האדם, האשה, הנחש.
עץ הדעת, עץ החיים.
כל פרח ופרי וחיה וזרימה, כל שקיעה ויורה, כל תולעת -
זוחל על האפר שגם הוא אני.
ובחלומי זה:
ותיפול עלייך תרדמה, ויזרע אותי אלוהים בבטנך, ברחמך
ברחמייך (מעולם לא ידעתי כמה יחסרו לי).
וכך ייסגר המעגל ונהיה לבשר אחד,
אך הפעם אני בתוכך ולא את בתוכי.
סלחי לי, אך לא אוכל לעטפך כעת,
כעת זקוק אני שתחבקיני.
וממשיך אני בזרימתי, עוזב את רמות המודע ונותן לעצמי לגלוש
אל הנסתר ממני.
אל הגלוי לך אני זורם. וכאינותך, כן אינות תפישתי בך.
ייתכן כי לעולם לא אשיגך,
אולי עדיף לבחור במטרה פשוטה יותר, קרובה יותר.
אולי חיה פחות.
אולי רק במותי אבינך.
(כן, חשבתי על כך. כל אדם האוהב את החיים, הרוצה לחיותם
באמת, עד תומם! חושב בזמן זה או אחר על המוות. כי הרי זה
תומם.)
אם-כן הרוג את נשמתי, ותן לגופי להמשיך לחיות.
כדחליל בין דחלילים אהיה.
רוקני מכל ידע ומחשבה ותחושה.
כל רגש בל יגלה בי.
ושלח בי את אורך, ככלי מלא אלוהים (מתגעגע אני אלייך).
מלאני טרם אתחרט (רוצה אני שתזרמי בי).
אני ריק מלהכיל דבר.
תנו לי מנוחה.
האם זו בגידה? (אוהב אני אותך בו).
בך? בעצמי? (אוהב אני אותו בך).
אוהב אני אותי בכם, אתכם בכל. את הריק והיש והחולף.
את אינותם של כל הדברים שממשותם מתוקף היותם.
את הניגוד הבלתי-נסבל ובלתי-נתפש.
שהוא אתם והוא אני, והוא אינו.
ומלבדו אין דבר.
הוא הזרימה, והוא חוסר האפשרות של אי-קיומה!
והנה שוב חזרתי לזרימה, וכמו שציפיתי- נגלו בי חלומות הערות.
ואם אנסה להמשיך, לאן אגיע.
אל מחוזות רחוקים? אל ארץ שלא דרכה בה כף אדם?
ואולי אל המקום בו התחלתי מסעי, אל המקום בו אני מחכה לשובי
שלי.
ובינתיים אני תועה, ותוהה.
כך עולמי כולו, תעו ותוהו. בהייה אין בי, כי אינני רואה.
ואולי הכל פחות מורכב ללא מילים.
אולי, פשוט, אדום.
(ובלחישה שאינה אפילו נשמעת באוזנו של אלוהים- אולי, פשוט,
אדם).