צלצול בדלת, פתאומי ובלתי צפוי. הרמתי על אהוד מבט תוהה:
"אתה מחכה למישהו?" - שאלתי.
"לא". - ענה לי בשלווה. - "ואת?"
"גם לא".

   הצלצול חוזר, הפעם נשמע תובעני ודורש. דווקא עכשיו, ביום
שישי השקט הזה? מי בא להפריע לנו פתאום, באמצע השלאף-שטונדה?
אמנם לא ישנו, אבל עדיין... בצער מנתקת את עצמי מגופו החם
והמהנה של אהוד, נושקת קלות על לחיו והולכת לפתוח. הצלצול חוזר
בשלישית. אני מתקרבת לדלת, מזיזה את החתול מדרכי, פן יעלה
בראשו לחמוק החוצה, ופותחת את המנעול.
   בחור צעיר ניצב מולי, גבוה ממני בשני ראשים לפחות. אני
מביטה בו בפליאה.

"אתהמחפש מישהו?"
"כן". - משיב לי בבטחה. - "אני מחפש את אורנה שטיין. היא גרה
כאן?"

   עוד מבט חטוף לעברו. עכשיו אני יודעת מי זה, לא יכולה
להיות פה טעות. לפניי עומד גיורא, צעיר כקודם, כאילו לא חלפו
עשרים שנה מאז ראיתיו בפעם האחרונה. הפתעה מאין כמוה. אני לא
הולכת לשקר לו, זה בטוח. אבל גם את כל האמת אין בכוונתי
לגלות...

"מה אתה צריך מאורנה שטיין?"
"זה הבית שלה?"
"כן. תרצה להיכנס?"
"תודה". - הוא מתקרב, ואני זזה הצידה כדי לתת לו מעבר, וגם שלא
ייווצר בינינו מגע, ולו קטן ביותר.
"תשתה משהו?" - אני שואלת, רוצה בתוכי שייעלם מיד ולא יישאר
ממנו זכר. - "קולה? קפה? תה? מים?"
"תה. בבקשה". - עונה בצניעות. האשליה שזה אכן גיורא הולכת
וגדלה. למרות שאני יודעת בוודאות שזה לא הוא.
אני מניחה על השולחן ספל תה מהביל וצלחת עוגיות. מתיישבת ממול.

"אז מי אתה?" - שואלת אותו. - "ומדוע אתה מחפש את אורנה שטיין?

"שמי אביאל רוטמן". - עונה הבחור.

   אביאל. מי המציא את השם המוזר הזה? לא זכור לי שהרוטמנים
היו דתיים. בעצם, מה אני כבר יכולה לזכור? הלוא ראיתי אותם רק
פעם אחת, וגם זה בקושי, מעורפלת כולי מהלידה והשפעת האפידורל.
וגם על הבחור לא ניכרת שום זיקה לדת: לא כיפה ולא זקן. אבל
מילא...

"ומדוע אתה מחפש את אורנה שטיין?" - לא הרפיתי.
"לפני כמה חודשים פתחתי את תיק האימוץ שלי." - סיפר. - "ושם
כתוב שאורנה שטיין היא אמי הביולוגית".  
"אז...?"
"מה אז?" - לא הבין.
"אז ביררת שהיא אמך הביולוגית, ומה הלאה? בשביל מה לך לפגוש
אותה? האם משפחת רוטמן מחסירה ממך משהו? אהבה? חום? רמת חיים?"

"לא. הכל בסדר גמור. הם משפחה שלי, ואני אוהב אותם".  
"אז מה בכל זאת הסיבה שאתה רוצה לפגוש את אורנה שטיין?"
"אני רוצה לדבר איתה. לשאול אותה משהו".
"מה למשל?"
"מדוע היא ויתרה עליי. להסתכל לה בעיניים ולשמוע את התשובה".

   מבט ארוך. שני זוגות עיניים נעוצים זה בזה. שנינו מבינים
הכל ומשחקים את המשחק שקבענו מראש, כל אחד מצדו.

   "לא לשקר!" - פוקדת על עצמי. אבל האמת היא רעה, גרועה הרבה
יותר מכל שקר. מה פתאום שאתחיל לספר לילד הזה מה עברתי עם אביו
הביולוגי? על מכות הרצח שהכה אותי? על ניבולי הפה והאשמות שווא
שהטיח בי? על זה שבעל אותי באכזריות, כאילו מטרתו הייתה לקרוע
לי את כל איברי הפנים? על הרצון שלי להתגרש ממנו בשלום ועל
המכשולים שהוא עשה לי בדרך? על זה שנהג להרביץ לי גם בזמן
ההיריון? וגולת הכותרת: על זה שגילה לי דווקא באמצע ההיריון
שהוא חולה נפש ולוקח תרופות?

   לא רציתי להביא תינוק מאב בלתי שפוי. אבל גם לקטוע את חיי
העובר לא רציתי. החלטתי שאני יולדת את התינוק, משאירה אותו
בבית החולים ובורחת רחוק ככל האפשר. שמישהו כבר יאמץ אותו
ויספק לו משפחה אוהבת. ראיתי בזה אפשרות יחידה להיפטר מגיורא.

   וכך קרה. יצאתי מבית החולים יומיים לאחר הלידה ובידיים
ריקות. התינוק נותר מחובק בידיה החמות של רחל רוטמן שבתה נולדה
מתה. נסעתי אל סבתי שגרה בחיפה, לבד בדירת שלושה חדרים. טיפלתי
בה עד יום מותה. ובמקביל שיניתי את שמי, השלמתי תואר במינהל
עסקים באוניברסיטת חיפה והתחתנתי עם אהוד פיינברג, עורך הדין
שהשיג עבורי את הגט מגיורא שטיין. כמו כן, אחד השותפים שלו
הסדיר את כל הקשור לאימוץ התינוק שילדתי על-ידי משפחת רוטמן.
אהוד היה בדיוק האיש שהייתי זקוקה לו: חם, אוהב ומתחשב. הוא
שיקם וריפא אותי מכל אירועי העבר. מאז חלפו כמעט עשרים שנה.
היום אנו חיים יחד באושר ומגדלים באהבה רבה את שני בת
השלוש-עשרה. אבל אביאל... כיצד הוא פתאום מגלה עניין בהוריו
הביולוגיים? ואיך זה שבא עד אליי בלי שאדע מזה מראש, ללא
הסכמתי?  

   אהוד יצא לסלון, המפתחות של האוטו בידו. אמר שהולך לקחת את
שני מהקניון, שם היא מבלה עם כמה חברות אחרי בית הספר. הצגתי
בפניו את אביאל. השניים לחצו ידיים, אהוד אמר "בהצלחה" ויצא.
נתתי בו מבט, וגבי התכסה בזיעה קרה. קלטתי את סוד העניינים. זה
אהוד! הוא זה שהסכים לביקורו של אביאל אצלנו. דיבר בשמי כבעלי
וכעורך דין. הרי נתתי לו ייפוי כוח על כל הקשור אליי ולחיי.
ואיך יכול היה להיות אחרת? הלוא אהוד הוא החיים והאושר שלי,
ואני סומכת עליו בעיניים עצומות. ואם הוא סידר לי פגישה עם
הבן, זה מה שצריך לקרות.

"אז מה, אביאל, בן כמה אתה?" - שאלתי, למרות שידעתי בוודאות.
"תשע-עשרה".
"ומה עושה בחיים? חייל?"
"לא." - ענה בפשטות. - "יש לי פרופיל 21".
"מצטערת". - אמרתי בעצב. ובכן, ציינתי לעצמי, הגנים של גיורא
מתנגנים בפול-ווליום.
"אבל אני סטודנט". - הוסיף כמתנצל. - "לפיסיקה, שנה ב' ".
"מעולה". - חייכתי בעידוד.
"ואת..." - הרים עליי את עיני גיורא החומות. - "את אורנה
שטיין?"
"כן ולא." - עניתי. עכשיו כבר ידעתי כיצד לדבר.
"מה זאת אומרת?"
"אורנה שטיין הפסיקה את קיומה לפני תשע-עשרה שנה." - אמרתי
בטון אחיד, כאילו הקראתי סיפור. - "ומה שהיא עשתה או לא עשתה,
שייך לעבר. זה היה  נכון לה לאותה תקופה. אתה יכול לשפוט אותה
כרצונך, ואף אחד לא יערער על כך. אני לא מוצאת לנכון לדבר על
זה, מצטערת. כי אני אינני אורנה שטיין. אני עמית פיינברג, ויש
לי חיים אחרים."

   אביאל קם על רגליו, גבוה, חסון, כל-כך דומה לגיורא שאותו
אהבתי, שנאתי ופחדתי ממנו בעת ובעונה אחת.
"תודה שהקדשת לי מזמנך". - אמר והושיט לי את ידו. לחצתי אותה
בחום.
"בבקשה".
"שיהיה לכם כל טוב".
"גם לך".

   ליוויתי אותו עד הדלת הכניסה לבניין ובמשך מספר דקות צפיתי
בו הולך ומתרחק מביתי. בדיוק ברגע זה הג'יפ של אהוד פנה אל
הרחוב שלנו ונעצר ליד הבית. הדלת האחורית נפתחה, ושני, דקיקה
ופרועת שיער, זינקה החוצה ורצה אליי.
"אמא, יצאת לפגוש אותי? כל-כך התגעגעת?" - שאלה צוחקת.
"בטח, יקירה". - חיבקתי אותה, וידיי רעדו קלות.
אהוד, אשר היה עסוק בלהוציא מהמכונית שקיות עם הקניות של שני,
הביט בנו וחייך.  

                                                           
                                            5.12.2008,
ירושלים