מילה אחת הייתה תלוייה שם. עומדת לה בשיחה שלנו. לא מתכוונת
לצאת. מילה אחת שהייתה פשוטה, אך מסובכת מאוד.
"סליחה".

כי איך מבקשים סליחה ממישהי ששברת לה את הלב? ואיך אפשר להאשים
אותך כשלא הבטחת הבטחות שלא תוכל לקיים? שלא הזכרת "אהבה" או
"מחוייבות" ואפילו לא "כבוד" ו"אכפתיות"? לכאורה, אין שום סיבה
לכעס או לעצב ולרגשות פגועים... רק שאחרי כל כך הרבה אהבה חד
צדדית, שלוותה באיזשהי תקווה מצידי שמשהו בכל זאת יקרה מצידך,
שיום יבוא ותגיע לאיזשהי הארה פנימית בנוגע אליי והכל יסתדר,
היה צפוי שאני זאת שתיפגע.
כי דברים כאלה לא קורים לי. אהבה זה לא בשבילי. והייתי צריכה
להתעורר בזמן ולהגיד לך ש"זה הכל או כלום" וש"יותר טוב כלום
מכמעט", אבל אחרי שזכיתי לקבל תחליף, אפילו תחליף עלוב, שכנעתי
את עצמי שזה הכי טוב שאני אוכל לקבל אי פעם ועדיף להסתפק בזה
ולא לבקש משאלות שלא עתידות להתגשם.
"תאהב אותי" מילמלתי רק אל הכרית בלילה, בחושך, כשדמעות
מרטיבות את הכר. אחרי עוד ערב שעבר במשחקי "on/off" מצידך- פעם
חם, מתחשב, קרוב, מקסים ופעם קר, אדיש, נטול רגשות ומרוחק.
העניין הוא שבכל פעם שהקשר ניתק ולא טרחתי לחדש אותו, גם אתה
לא טרחת. ואז, שכבר כמעט שכחתי אותך וכמעט התגברתי עליך, נזכרת
בי פתאום, מצלצל כמו ידיד ותיק, כאילו כלום לא קרה, יוצא וחוזר
מחיי ואליהם בכל פעם שמתחשק לך.
שנים עברו ואני עדיין מתייחסת לסיפור בינינו כסיפור שלא נגמר,
כסיפור הווה. כשאני מדברת עליך ומתייחסת למה שכן-או-לא קרה,
אני עדיין מסמיקה בהתרגשות השמורה לבחורות מאוהבות בלבד.
ולמה? אני שואלת את עצמי. למה אני חוזרת שוב ושוב לאותו סיפור
שגרם לי ליותר נזק מתועלת? למה האהבה הזאת, שגרמה לי להיות
עיוורת וחירשת כל כך מסרבת להרפות ממני בעוד אתה המשכת הלאה
לבדך וכל כך הרבה פעמים?
אולי כי בסוף אתה תמיד חוזר אליי. כשרע, כשעצוב, כשקשה. יודע
שגם הכעס והכאב יעלמו כלא היו, יבלעו במורד גרוני כשאראה אותך
מחייך אליי את "החיוך פותר הכל" הכל כך מוכר שלך.
כי התקשרת אליי ביום כיפור. תהיתי אולי רצית לבקש סליחה. סליחה
שפגעת, שאכזבת, סליחה ששברת לי את הלב, או סליחה מראש על כך
שאתה עתיד לשבור אותו שוב, כשניפגש בקרוב ותותיר אותי עיסה
מדממת מבפנים החוצה, כמו שרק אתה יודע לעשות.
הסליחה הזאת ריחפה בינינו. והתקשית לומר אותה. אולי כי אתה
יודע שאני כל כך סלחנית, שכבר ויתרתי עליה מזמן ושאתן לך שוב
לשבור אותי לרסיסים ולהפיל אותי לתהום, כמו שעשית תמיד.
ואולי הפעם זה בלתי נמנע שלא אוכל לקום שוב ולבקש סליחה מעצמי
על כך ששוב ושוב אני חוזרת על אותן הטעויות. ולא לומדת.