[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליאור-רן כהנא
/
דמיון מודרך

"אוקיי, ומה עכשיו?"
"דמיין שאתה נמצא בשדה פתוח"
"אוקיי"
"מה אתה רואה עכשיו?"
"שדה פתוח"
"אה, נו, תתחיל ללכת"
"אוקיי"
"מה אתה רואה עכשיו?"
"אני רואה בקתה"
"כנס"
"נכנסתי"
"מה יש בתוך הבקתה?"
"ספרים"
"תפתח את אחד הספרים"
"הם מלאים אבק. פתחתי"
"מה כתוב שם?"
"אדון גברת נכבד, אתה חי בשקר"
"כתוב שם עוד משהו?"

ככה הכל התחיל. מטיפול כל כך מטופש אצל איזו אחת
ששכנה-של-חברה-של-אמא-שלי אמרה שהיא מסוגלת לסדר הכל.
בולשיט.
אחרי שקראתי בספר הדמיוני שבבקתה הדמיונית שבשדה הפתוח, כבר לא
יכולתי יותר. פשוט יצאתי החוצה בעצבים, אפילו לא שילמתי לה.
אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה. "אתה חי בשקר".
יכול להיות שאני חי בשקר?
הלכתי לשבי. אם יש מישהו שידע אם אני חי בשקר, זה שבי.
"אה ליאור?"
"אה שבי?"
"מה חדש?"
"אני חי בשקר שבי?"
"כולנו חיים בשקר בנאדם"
"כמה עולים הבלונים?"
"שבע תשעים. תראה, כשאתה ואורלי הלכתם אתמול ליומולדת של חברה
שלה, אתה העדפת לבוא אלי לשחק פוזבול, נכון?"
"נכון"
"אתה חי בשקר עם אורלי. אתה לא באמת רוצה אותה. אתה פשוט לא
מסוגל לצאת לרגע מהמסגרת של התמונה של החיים שלך ולהביט בתמונה
מהצד".
"שבי, תעשה לי טובה. אנחנו 6 שנים ביחד, וגרים יחד בשלוש השנים
האחרונות, מה אתה מזיין את השכל? ברור שישעמם לי אצל החברה
שלה, מה זה ללחיות בשקר?"

אחרי יומיים נפרדתי ממנה. אני לא מאמין שעשיתי את זה. פשוט
אמרתי לה "אורלי, אנחנו חיים בשקר. זה לא יעבוד. אני בכלל לא
רציתי ללכת ליומולדת של חברה שלך, רציתי לשחק פוזבול עם שבי".
"על מה אתה מדבר?", היא שואלת בצדק.
"אני כבר לא אוהב אותך אורלי".
והלכתי.
התברר שבאמת חייתי בשקר. והתברר שזה היה קצת יותר מורכב מזה
שהעדפתי פוזבול על חברה שלה.
הימים שלאחר מכן היו נוראיים. לא הפסקתי לבכות. שבי אמר שהוא
מאוד היה רוצה לעזור, אבל אם אני אבוא לגור אצלו זה יפגע
בחברות בינינו.
בסוף התברר שהסיבה שהוא לא רצה שאעבור אליו, היא שאורלי היתה
אמורה לעבור אליו למחרת.
אחרי ימים ספורים נוראיים, היה טוב. טוב מאוד אפילו. הרגשתי
חופשי. סוף סוף אני לא חייב לתת דין וחשבון על איפה אני נמצא.
סוף סוף אני יכול לישון כמה מאוחר שאני רוצה. סוף סוף אני לא
צריך לנסות לפייס אותה כי היא נעלבה מעוד איזו שטות. סוף סוף
אני חופשי.
הביטוי פעם שלישית גלידה מגיע מהשפה האנגלית, ששם אומרים:
third time i'll scream
נסעתי לת"א. ביליתי את כל הסופ"ש אצל ידידה שלי.
נסעתי סופ"ש לאחר מכן לב"ש, לשלי. עוד ידידה. אבל הפעם היא
אמרה לי שהיא לא רוצה לעשות כלום, כי היא חושבת שזה מוקדם מדי
ושזה סתם יבלבל אותי. חזרתי הביתה.

אחרי שנה הבנתי שאני רוצה את אורלי בחזרה. שהכל שטויות, שהיא
הדבר האמיתי ושאני פשוט לא רוצה אף אחת אחרת.
הלכתי לדירה של שבי.
"אה ליאור"
"אה שבי"
"מה הולך?"
"אני רוצה את החברה שלי בחזרה, יבן זונה"
"מה נסגר איתך ליאור, אני ואורלי ביחד כבר שנה"
"אני הייתי איתה שש שנים!"
"אבל חיית בשקר"
"לא, זה משהו שאתה הכנסת לי לראש!"
"זה לא אני הכנסתי לך לראש, זאת השכנה-של-החברה-של-הכושיליאמא
שלך שהכניסה לך את זה לראש".

חזרתי לשכנה. היא אמרה לי שהיא רוצה את הכסף שגנבתי לה. אמרתי
לה שלא גנבתי, פשוט לא שילמתי.
אחרי שהיא קיבלה את הכסף היא חזרה להיות שלווה כמו אז.
"דמיין שאתה נמצא בשדה פתוח"
"נו"
"מה אתה רואה?"
"בקתה"
"כנס אליה"
"היא נעולה"
"אין לך מפתח?"
"אם היה לי מפתח, הייתי פותח אותה"
"תכנס מהדלת האחורית"
בת זונה, באמת היתה דלת אחורית.
"נכנסתי. יש ספרים. לפתוח אחד?"
"לא"
"לא? אז מה לעשות?"
"צא מהבקתה. מהר, צא. מסוכן שם. צא מהר מהבקתה ותתחיל לרוץ
לכיוון השדה. אל תעצור"
רצתי כמו שלא רצתי בחיים שלי. הרגשתי שרודפים אחרי. "הצילו, הם
רודפים אחרי!", צרחתי.
"מי רודף אחריך?"
"אני לא יודע, אני מפחד להסתובב"
"תסתובב"
"אני לא יכול"
"ליאור, תפסיק לרוץ ותסתובב"
הסתובבתי.

היה כל כך מדהים לחזור לאורלי. בחיים שלי לא הייתי מאושר ככה.
אנחנו יודעים הכל אחד על השניה. זה הרגיש כל כך נכון. ידעתי
שלעולם לא ארצה להיות בלעדיה. שאני לא צריך אף אחת אחרת.
שאני נמצא איפה שאני צריך להיות.

"תחזור אחרי. הרי את."
"רגע. אפשר לומר כמה מילים לפני שמתחילים?"
"בבקשה"
"אורלי. אורלי היפה שלי. זה עדיין מרגיש כמו אתמול, איך
שנכנסתי לך לאוטו בזמן רמזור אדום לפני 8 שנים, ונסענו ביחד
לארוחת צהרים עם המשפחה שלך. כולם שאלו אותך מי אני, ואת אמרת
שקיבצתי נדבות ברמזור ושריחמת עלי. וכמה צחקנו כשאבא שלך נתן
לי בסוף הערב 5 שקלים. אורלי, אני אוהב אותך. אני כל כך אוהב
אותך. היינו צריכים את הפרידה הזו כדי להבין כמה שאנחנו
מתאימים. שאין אף אחת אחרת שמשלימה אותי כמוך. את כל כך יפה.
אני מבטיח לך שתהיי מאושרת. שנהיה מאושרים. אני מבטיח לעשות
הכל כדי שיהיה לך טוב. בטוח שלפעמים יהיה קשה. שלפעמים נתווכח,
נריב, אפילו נצעק. אבל שום דבר לא יפריד בינינו. אני מבטיח לך
עכשיו, מתחת לחופה הזו ומול כל ה-400 ומשהו איש שפה, חברים,
משפחה ועוד כמה אנשים שאני לא מכיר, שתמיד נהיה ביחד. שמהיום,
אנחנו אחד.

אחרי שנה התגרשנו.
"אמרתי או לא אמרתי שאתם חיים בשקר?"
"אמרת שהשכנה ההיא אמרה את זה"
"אני אמרתי את זה, לא השכנה. ומה אתה עשית? באת להפריד בינינו
אחרי שהיה לנו טוב ביחד שנה ומשהו"
"בואנה שבי, מה אתה מדבר בכלל? אתה התחלת עם אורלי אחרי שהייתי
איתה 6 שנים, בכלל מגיע לך למות על זה"

בלוויה של שבי היה מצחיק. סבא שלו החליק שם על הבוץ, ובאמצע
הלוויה רץ בבית קברות איזה אחד ערום שברח מאיזה בית משוגעים
וצרח "אני חי, אני חי".
ובלוויה של שבי פגשתי גם את אורלי. בהריון. משבי. היא אמרה
שלדעתה אנחנו צריכים לחזור, ולגדל ביחד את הילד שלה ושל שבי.
היא אמרה ששבי רצה לקרוא לילד שבי 2.
אמרתי לה שאני עדיין אוהב אותה, ושאני מוכן להתחתן איתה שוב,
אבל שהפעם לא תבקש להתגרש ושבשום אופן לא נקרא לילד שבי 2.
בסוף סיכמנו שאם זה בן, נקרא לו אור, ואם זאת בת, נקרא לה לי.

אמנם לא ראיתי הרבה תינוקות בחיי, אבל בחיים שלי לא ראיתי
תינוקת כל כך יפה כמו לי. וזה מדהים, היא כמעט אף פעם לא בכתה.
כל הזמן צוחקת. היא צוחקת כשהיא אוכלת. היא צוחקת כשניגשים
אליה. היא אפילו צוחקת כשהיא ישנה! כל כך מתוקה.
כשלי היתה בת שנתיים, היא נפלה מהמיטה שלה וקיבלה מכה בראש. אז
היא ממש בכתה. טסנו לבית החולים. בחיים שלי לא דאגתי ככה.
בנסיעה הזאת הבנתי שאין דבר שחשוב לי בעולם הזה יותר מאשר לי.
שאני אעשה בשבילה הכל. שאני מוכן למות, בשביל האושר שלה. פשוט
ככה.

כשלי היתה בת 10, אורלי שוב התגרשה ממני, והיא גם לא הסכימה
שאני אראה את לי. ניהלנו מאבק משפטי כל כך מכוער. כשהיא אמרה
בבית המשפט שאני בכלל לא האבא של לי, אז מה אני בכלל מבקש
לראות אותה, כאב לי כמו שלא כאב לי בחיים. הרגשתי דקירה כל כך
חזקה בלב. התחלתי לבכות בבית המשפט, והורדתי לאורלי סטירה
שגרמה לה להתעלף לדקה.
השופט פסק שלי בחזקתה המלאה של אורלי. היא לא נתנה לי לראות
אותה. ביום שהיא באה לבקר אותי במעצר אחרי שהורדתי לה סטירה
שגרמה לה להתעלף לדקה, היא אמרה לי שאני בחיים לא אראה יותר את
לי. שאלתי אותה למה היא כל כך רעה. איך זה קרה שפעם כל כך
אהבנו, ושעכשיו זה המצב. היא שתקה והלכה.

הגשתי ערעור לפסיקה. הוצאתי כל גרוש שהיה לי על התחת. בסוף
נתנו לי לראות את לי. בהתחלה היא בכתה במשך כל פגישה שלנו.
אורלי סיפרה לה כל כך הרבה שקרים. עם הזמן התחברנו. היא האמינה
לי. והרגשתי שהרצון האמיתי לחיות זורם בי שוב. נסענו לטיולים,
קניתי לה מתנות, דיברנו שעות. הילדה הכי יפה בעולם.
כשלי היתה בת 17 היא סיפרה לי שיש לה חבר. זה הציק לי, כי כל
כך פחדתי עליה, אבל לא הראתי לה את זה. היא כל כך התלהבה ממנו.
לא רציתי לומר לה שלצאת עם בחור בן 22 זה לא טוב, ושעדיף שתצא
עם מישהו בגילה. גם ככה לא ראיתי אותה הרבה, לא רציתי לריב
איתה. הרגשתי שלקחו ממני את הכלים לחנך את לי כמו שאני רוצה.
וזה כאב לי.
ויום אחד זה פשוט קרה. אף אחד לא הזהיר אותי מיום שכזה. לי באה
אלי בוכה. אמרתי לה שכשהיא היתה תינוקת, היא כמעט ואף פעם לא
בכתה. ואז היא סיפרה לי. היא אמרה לי שהחבר שלה אנס  אותה.
אמרתי לה שהולכים אליו עכשיו. לא הסכמתי לקבל ממנה תשובה
שלילית. צעקתי עליה. פעם ראשונה שצעקתי על הילדה שלי, דווקא
כשהיא הכי היתה צריכה אותי. הגענו לבית של החבר. אמרתי לה
לחכות באוטו. פרצתי אליו הביתה, נכנסתי לחדר של ההורים שלו
ולקחתי מגהץ. נכנסתי לחדר שלו. הוא צעק לי "היי, מי אתה, תעוף
לי מהבית". חיברתי את המגהץ לחשמל. תפסתי אותו בגרון ולחצתי
חזק חזק. שאלתי אותו אם הוא אנס את הבת שלי. הוא ענה שכן.
הרמתי את המגהץ.
כשחזרתי לאוטו לי שאלה אותי מה עשיתי. אמרתי לה שהכל יהיה
בסדר. לקחתי אותה לאורלי ואמרתי לה שתכנס להתקלח. "הכל יהיה
בסדר מתוקה".
נסעתי לשכנה-של-החברה-ז"ל-של -אמא-שלי-ז"ל.

"דמיין שאתה נמצא בשדה פתוח"
"אוקיי"
"מה אתה רואה עכשיו?"
"שדה פתוח"
"אה, נו, תתחיל ללכת"
"אוקיי"
"מה אתה רואה עכשיו?"
"אני רואה בקתה"
"כנס"
"נכנסתי"
"מה יש בתוך הבקתה?"
"ספרים"
"תפתח את אחד הספרים"
"הם מלאים אבק. פתחתי"
"מה כתוב שם?"
"אדון גברת נכבד, אתה חי בשקר"
"כתוב שם עוד משהו?"
"כן"
"תקריא את הכל"
"טוב. ככה הכל התחיל..."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איך יצאה
לאלוהים עבודה
כל כך דפוקה?
ואיך אנשים לא
מתאחדים ותובעים
אותו?



שמוליקיפוד ברגע
לא כל כך דתי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/7/10 1:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליאור-רן כהנא

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה