בעונת מעבר על דשא מצהיב, בין עלים חומים-צהובים שנושרים מעצים
גבוהים.
אני יושבת, ריח של פריחה מדגדג בנחיריי,
משב רוח קליל מעיף את הפוני שלי לצד והשמש הקלה מעייפת קלות את
עפעפיי.
ואני נושמת את התחושה הזאת אל חזי ושבה וקוראת ברומן הישן ובה
בעת מהרהרת אני בדמיונות משלי.
והנה אדם קרב אליי, מוסר לי אסופת מכתבים בלי להוציא הגה
ומסתלק לו.
ידי ממששות את החבילה הקשורה בסרט ובזהירות מרבית פורמות את
הקשירה
מכתב אחר מכתב אני קוראת, בעיון כה רב, בתשוקה
מילים יפות כל כך פרטת עליי הנייר, כמנגינה נושנה ששומעים
לעיתים כה נדירות
וניחוחות של ים וורדים ועורך שלך מטריפים את חושיי.
וככל שאני מוסיפה לקרוא את תוויך, טובעת אני בתוך המילים
היפות.
ונפשי עורגת אליך, ממתינה בציפייה שתשוב ממסעותיך הרחוקים,
שתחפון את פניי בשתי ידייך ועינינו שוב יפגשו במבט שאין שני
לו.

נביחה נשמעת. כמו סטירה הייתה היא והשיבה אותי אל המציאות.
והנה יושבת אני על הדשא המצהיב, עלה חום-צהוב נפל בין דפי
הרומן הישן
אני לוקחת את העלה בין אצבעותיי, ממששת את מרקמו  וחיוך של
עצבות נסוך על פניי.
כמה חבל שלרגע אחד אני לא יכולה להישאב אל תוך דפי הרומן
לקבל אסופת מכתבים מאהוב רחוק ולייחל לבואו.