בכל חיי נבחתי רק פעם אחת. בגללו, באשמתו. אבל אני לא באמת
מאשים אותו.

המבט שלו עורר אצלי רחמים. העיניים שלו היו גדולות ומלאות עצב,
אך עם זאת גם שימחה גדולה. זה היה ממש ניראה כאילו הוא מנסה
להגיד משהו. משהו במבט שלו אמר לי שהוא ממש רוצה להגיד משהו.
הוא לא יודע לדבר. הוא לא יכול לדבר. הסתכלתי איך אמא שלו תמיד
קרקרה סביבו דואגת שמא לא טוב לו, בודקת שוב אם הוא לא חולה.
מביאה אוכל ומנסה להאכיל אותו. אבל הוא לא היה רעב. אחרי חמש
דקות היא הולכת, אבל היא תחזור.
הם ניסו ללמד אותו לדבר. ראיתי את הניסיונות. הביאו את המומחים
הכי גדולים. הם באמת ניסו, אי אפשר להאשים אותם. זאת לא אשמתם
שהוא יצא כזה. הוא ידע את זה. הוא סיפר לי. אני היחידי שהבין
אותו, והוא הבין אותי. היה בינינו קשר כזה עוד מהיום הראשון.
אני זוכר את היום שהגעתי; הביאו אותי בתור מתנה. היה חשוך
מאוד, הייתי בתוך קופסא. ואז, פתאום, אור גדול. זה היה פס אור,
אבל זה לא היה אור שמש, זה היה אור מלאכותי.
הרגשתי צורך לנבוח, אבל שתקתי. משהו אצלי אמר שיש סיבה לדממה
הזו ושאני רק אהרוס אם אנבח. אז שתקתי. פתאום הרגשתי זוג
ידיים. הן חיפשו אותי, ובמקום לברוח מהן התקרבתי. הייתי סקרן.
ברגע שהן מצאו אותי הן נאחזו בי והרימו אותי אל עבר האור.
עצמתי את העיניים חזק חזק, תמיד פחדתי מגבהים.
ואז, הרגשתי שהכפות שלי נוגעות במשהו. זה היה מצא רך במיוחד.
הוא גם לא היה ישר. פתחתי עין אחת בלבד. הסתכלתי למעלה ואז
ראיתי אותו. הוא הסתכל עלי וחייך. פתחתי גם את העין השנייה
שלי. מבטנו התחברו והסתכלנו אחד לשני בעיניים. הרגשתי שאני
אהיה בסדר, הוא הרגיע אותי. אמר לי שיהיה בסדר. אמר לי שאם אני
רוצה אני יכול לנבוח והוא לא יעשה כלום. הבטיח לי שהוא ידאג
לי. וכל זה רק עם העיניים. לא הבנתי אז מדוע הוא לא אומר כלום
או מתחיל ללטף אותי כמו כולם. ולמרות חוסר המגע, משהו הרגיע
אותי.
"שוקו!" קטעה את הזיכרון הצעקה לאוכל. הסטתי את מבטי ממנו,
למרות שהוא היה באמצע משפט. רצתי אל עבר הקערה והתחלתי לאכול.
תמיד היא דאגה לי, מהרגע שהגעתי. אבל לא בגלל אהבה אלי, אני לא
בטוח אם היא בכלל אוהבת אותי. אני אבל בטוח שהיא מקנאת בי.
אליה הוא מעולם לא חייך. אליה הוא מעולם לא הישיר מבט. אליה
הוא מעולם לא דיבר. אליה הוא בקושי הראה האהבה. למרות שאהב
אותה. הוא אמר לי. היא ידעה שאנחנו מדברים בינינו במבטים למרות
שלא שמעה דבר. היא חשבה בכלל שאני אילם. מעולם לא הוצאתי נביחה
אחת מפי. לא הרגשתי צורך. אני חשבתי שכבר שכחתי איך מדברים
בכלל, לא הייתי בטוח שאני יכול. אבל טעיתי.
גיליתי את הטעות באותו היום הנוראי. הרגשתי שמשהו שונה אצלו
באותו היום. הוא לא הסתכל עלי. הוא גם ידע. באותו היום עשיתי
מעשה שמעולם לא עשיתי. קפצתי עליו. הוא כל כך נבהל שנאלץ
להסתכל עלי. מה שראיתי אז שבר אותי. הוא בכה. אבל הבכי שלו היה
בלי דמעות, זה היה בכי שותק, בדיוק כמו הדיבור שלו. אמא שלו לא
יכלה להרגיש אותו, בדיוק כמו שהיא לא יכלה להרגיש את הדיבור
שלו. הסתכלתי עליו לתוך העיניים, זאת הייתה פעם ראשונה
שהסתכלתי עליו מכזה מרחק. העיניים שלו היו חומות, ובאותו היום
דבר לא השתנה בהן. אבל הרגשתי. אמרתי לו את ההרגשה שלי והוא
שתק. הוא שוב הרגיע אותי, אמר שהכול יהיה בסדר. בדיוק כמו ביום
הראשון. הוא אמר שאני יכול לנבוח אבל זה לא יעזור, דבר לא
יעזור. ידעתי את זה גם לפני שהוא אמר. ניתקתי את הקשר העיני
שלנו, פחדתי, אז ירדתי ממנו. תמיד פחדתי מגבהים.
היא הגיעה ברגע שבו כל כפות רגלי היו על הריצפה הקשה. היא שוב
בדקה אם הוא רעב, קרקרה סביבו לראות אם משהו לא בסדר. משהו לא
היה בסדר, אבל היא לא הרגישה בזה. קיוויתי בכל ליבי שהיא תשים
לב, אבל היא לא.
כשהיא הלכה הסתכלתי שוב על בנה. הוא ישב בכיסא גלגלים שלו בנחת
ועצם את העיניים. קפצתי עליו בפעם השנייה כי הרגשתי צורך להיות
איתו. הוא פתח עין אחת וחייך. זה היה חיוך אמיתי, לא כזה
שהעיניים אומרות. זה היה חיוך שכולם יכלו לראות. הוא פתח גם את
העין השנייה באיטיות ושוב הסתכלנו אחד על השני בשתיקה. הרגשתי
איך האנרגיה שלו נגמרת. וככה, עם חיוך על פרצופו הוא דיבר אלי.
הוא כבר לא בכה, אבל אני בכיתי. הוא ביקש ממני שאני לא אנבח.
ובאמת לא נבחתי. פתאום הוא שתק. חיכיתי שיחזור לדבר אבל הוא לא
חזר. הסתכלתי בעיניים החומות שלו וחיפשתי בהן משהו, אבל דבר לא
היה בהן, לא עצב ולא שימחה. ידעתי שזה נגמר אבל לא וויתרתי.
קראתי לו, והוא לא ענה. דיברתי אליו, והוא לא ענה. שתקתי והוא,
גם שתק. בכיתי, אבל הוא לא בכה. נבחתי, אבל הוא לא הוציא מילה.
הוא לא היה יכול. אבל היא יכלה. היא הגיעה במהרה כששמעה את
הנביחה. היא הבחינה בי שוכב עליו ומיד העבירה אליו את מבטה.
היא הסתכלה עליו וראתה את החיוך על פניו. היא צעקה ובכתה. זה
היה בכי של אושר. היא עדיין לא הבינה. היא התכופפה לחבקו ואז
היא הרגישה. הצעקה והבכי התחלפו. משימחה ואושר לכאב ועצב. היא
העבירה שוב את מבטה עליו וראתה אותי. היא הרימה אותי אליה
והתחילה ללטף אותי. פחדתי. תמיד פחדתי מגבהים.