אצבעותיי חייגו ברעד את הספרות שמרכיבות את מספר הטלפון שלה.
מזה שבועות אחדים אני ממתין לה, לוויקי, שתחזור אליי בטלפון
כפי שהבטיחה. אמנם נפגשנו פעם אחת בלבד, אך חשתי שהיה קסם
באוויר. ואולי זה רק פרי דמיוני? הייתכן שהקסם היה חד צדדי?

עשרה ימים אחרי שנפגשנו עדיין טענה ויקי שהיא חולה, ממש כפי
שאמרה יומיים אחרי הפגישה, וסירבה לפרט מעבר לכך. האם הבריאה
בינתיים ממחלתה המסתורית? בכל אופן, זו ההזדמנות האחרונה שלה.
אם גם הפעם תישמע מרוחקת וקרה, היא יכולה לשכוח ממני.

ויקי (שמה המלא: ויקטוריה), עולה ותיקה מרוסיה, מתקרבת לגיל
26. אני לעומתה יליד הארץ ובקושי בן 24. זו הפעם הראשונה שאני
בוחר לצאת עם אישה בוגרת ממני בגיל (אבל רק מבחינה כרונולוגית,
לא מנטלית!). למען האמת, הפער הזה של כשנה וחצי ממש לא מטריד
אותי, אבל נדמה לי שאותה דווקא כן. עוד בטלפון, בטרם נפגשנו,
היא שאלה מה דעתי על זה שהיא מבוגרת ממני. עניתי שזה בכלל לא
פער משמעותי, זה לא שהיא גדולה בעשר שנים, אבל מסתבר שזה לא
הניח את דעתה. כבר בשלב מוקדם בפגישה עניין אותה לדעת "איך
אנחנו נראים ביחד" ושאלה "בן כמה אתה נראה לפי מה שאומרים לך?"
כאן ביצעתי טעות טיפשית כאשר השבתי: "אני נראה צעיר, יש כאלה
שחושבים שאני בן 18...". לכל הרוחות, מה ניסיתי להשיג בזה?
נכון שלהיראות צעיר זו בדרך כלל תכונה טובה, אבל לא תמיד.
לדוגמה, עבור פוליטיקאי זהו חיסרון אם הוא מצוייד בבייבי-פייס,
וגם עבורי, ככל הנראה, עמדה תכונה זו לרועץ. הייתי צריך להציג
דעה הפוכה, אבל עכשיו מאוחר מדי. האם זה מה שגרם לה
"לחלות"?...

כבר בטלפון ויקי השאירה עליי רושם של בחורה נמרצת. היא הרבתה
להתעניין בי ולא קימצה בפרטים על עצמה. היא סיפרה שבנוסף
לעבודתה כטלפנית, כמצופה מבת יחידה היא מסייעת בעבודות הבית
לאמה, עמה היא מתגוררת. "אפשר להגיד שאני סופר וומן", התגאתה
בפניי. היא גרה ממש בסמוך אליי, שני רחובות מביתי, כך שלא
התקשינו לקבוע מקום מפגש שיהיה נוח לשנינו - גינה קטנה בקצה
הרחוב בו אני גר.

הגעתי לפניה והתיישבתי על ספסל שנמצא בעמדה המשקיפה על המקום
ממנו אמורה ויקי להגיע וחיכיתי זמן מה. בדיוק בשעה היעודה
הבחנתי מרחוק בוויקי הגבוהה והנאה מתקרבת, קמתי לקראתה והושטתי
אליה את ידי. "היי, סופר וומן. נעים מאד, אבי". - אתה נראה
בדיוק כמו שדימיינתי אותך! אמרה בחיוך. - גם את לא רחוקה
מהתמונה היפה שהצטיירה אצלי כשדיברנו בטלפון. שובב, רק הגעתי
וכבר מתחיל להחמיא לי, אמרה ושלחה בי מבט טוב לב שהבהיר שלא
אמרה זאת מתוך ביקורת. "איך היתה הדרך?" הוסיפה בהומור. "מה את
חושבת? הייתי צריך מסוק ושתי מוניות בשביל להגיע מהצד השני של
הרחוב עד לכאן", השבתי באותו מטבע.

התחלה מהסרטים, ממש כפי שקיוויתי, חשבתי לעצמי. איזה כיף לי
שהכרתי אותה. גם המשך הדייט התנהל באותה רוח טובה. ויקי היתה
פתוחה ונעימה ושיתפה אותי בפרטים שלא נהוג לספר כבר בערב
הראשון אלא אם חשים באמת קירבה זה לזו. כך למשל סיפרה על
החברות שהיו לה ואינן עוד - שתי אחיות עליזות שאהבו לרקוד
ולעשות חיים עד שנרצחו בפיגוע הנורא בדולפינריום ב-2001, ארבעה
חודשים לפני כן. ויקי עצמה בחרה לא ללכת לשם באותו ערב וכך
ניצלה.

לפתע נשמעו מעבר לכביש קולות רמים. היה זה ויכוח בין אם לבנה,
אולי בן עשר, אלא שלא יכולתי להבין מילה מדבריהם, מכיוון
שחילופי הדברים התנהלו ברוסית. למזלי, לצידי ישבה מתורגמנית
צמודה שהקשיבה לדבריהם. "אני לא מאמינה, איך הוא מדבר לאימא
שלו?! כזה חוצפן. כשאני הייתי בגילו לא הייתי מעיזה לקלל ככה
את אימא שלי, וגם היום לא". איך את מסתדרת איתה? ניצלתי את
הרגע ושאלתי. "היא מאד רוצה שאני אמצא מישהו ואתחתן. בגלל זה
אני לא ממהרת להביא בחורים הביתה סתם. אני לא מאכזבת אימא
שלי", אמרה בשיבוש דקדוקי קל האופייני לעולים מרוסיה. חייכתי
והחמאתי לה: "כל הכבוד, את בת טובה". מה אתה אוהב לעשות בשעות
הפנאי? שאלה. "כמו כולם - לצפות בטלוויזיה, לראות סרט טוב
בקולנוע, לטייל בקניונים. ואת?". - המממ... בוא נראה... אני
אוהבת לישון הרבה. לרקוד, וגם סקס. "כן?" מילמלתי במבוכה. היא
תפסה אותי לא מוכן. "יש מישהו שלא אוהב סקס? אתה לא אוהב?" -
בטח שכן, עניתי בביטחון. יופי, חשבתי לעצמי, היא בחורה
ליברלית, פתוחה, משוחררת  מאותן עכבות שאיפיינו רבות מחברותיי
בעבר (ולא במקרה איפיינו אותן, תמיד הסתדרתי טוב דווקא עם
הבחורות הסולידיות יותר, העצורות). בדמיוני כבר ראיתי אותי
ואותה מתכרבלים מתחת לשמיכה בחדרי בשבת בבוקר - לטעמי הזמן הכי
קסום בשבוע - דבר שלא יצא לי לעשות עם אחרות, משום שלא נשארו
לישון אצלי (או אני אצלן) בסוף שבוע, וקשיי תחבורה מנעו מאיתנו
להיפגש בשבתות. הפעם אין שום בעיה טכנית. עדיין לא ידעתי שתצוץ
בעיה אחרת.

ליוויתי אותה בדרכה לביתה ונפרדנו בנשיקה על צווארה - זה יותר
מנשיקה במצח או על הלחי אבל פחות מנשיקה על השפתיים. היא חייכה
אליי, אמרה שלום בנימה חושנית ונעלמה. בשלב זה חשבתי שתוך
יומיים- שלושה נתראה שוב. אבל לגורל (ולוויקי) היו תוכניות
אחרות.

למחרת, ביום שישי, שוחחנו בטלפון ולאחר שיחת נימוסין והחלפת
חוויות ומחמאות הדדית על ליל אמש, ביקשתי לדעת מתי נתראה שוב.
לא "האם נתראה", הרי היה ברור שכן לאחר ערב כה נעים יחד, אלא
"מתי". ויקי ענתה שהיא עדיין אינה יודעת מה לוח המשמרות שלה
לשבוע הבא, וכשתדע - תודיע לי מתי נוח לה. קיבלתי את התשובה
ללא שום חשד. גם כשאמרה למחרת שהיא חולה ותיאלץ לדחות עד
להודעה חדשה את פגישתנו, עדיין לא לגמרי חששתי שאיבדתי אותה.
אבל כשחלף שבוע ויותר, ו-ויקי עדיין טוענת בתוקף שהיא חולה ללא
שום סימן לכך בקולה, התחלתי לחשוד שמשהו אחר מסתתר מאחורי כל
העניין. נכון, תמיד קיימת האפשרות שלקתה לפתע במחלה קשה, אבל
מה הסיכוי שזה יקרה דווקא עכשיו? אילו היתה זו פגישה כושלת
הייתי מבין, אבל הכל היה כל כך קסום באותו דייט, בעיניי ולפי
תחושתי גם בעיניה, אז מה קרה פתאום? מה לא עשיתי בסדר? שוב
עלתה בדעתי המחשבה שמא אותו פער קטן בגילאים לטובתה הוא שגרם
לה לוותר עליי.

בפעם האחרונה שדיברנו, לפני שלושה שבועות, היא ביקשה שלא אתקשר
אלא אחכה לטלפון ממנה. יש לי כבוד עצמי וחיכיתי בסבלנות די
זמן. אבל עכשיו, חודש אחרי שנפגשנו, הגיע הרגע: אני חייב לדעת
האם היא מעוניינת בהמשך הקשר או שזה נגמר בינינו. זה חייב
להיחתך לכאן או לכאן!

אני אוזר אומץ, מסיים לחייג ושומע מספר צילצולים. לבסוף ויקי
מרימה: הלו? - היי, מה שלומך? - מי זה? - זה אבי, זוכרת? -
אבי. אמרתי לך. אני לא מרגישה טוב. - עוד לא עבר מה שהיה לך?,
אני מתקשה לנסח את עצמי טוב יותר בשל חוסר מידע - הרי היא
מעולם לא סיפרה במה בדיוק מתבטא זה שהיא "לא מרגישה טוב". -
לא, לא עבר לי, בסדר? ויקי מתחילה להתעצבן. אם היא לא מעוניינת
בקשר איתי, אני חושב לעצמי, רק שתודיע לי, זה הכל, כדי שאוכל
להמשיך הלאה בחיי. אני לא יכול להישאר לנצח  באי הוודאות הזאת!
אני אוסף את כל כוחותיי הנפשיים ואומר לה כך: "אני צריך לדעת
אם את רוצה שנמשיך בקשר. גם אם את חולה אני יכול לבוא לבקר
אותך. הצעתי לך בפעם הקודמת ולא רצית, זוכרת? חשוב לי לדעת מה
את באמת חושבת, אל תשחקי איתי משחקים". אמרתי בשקט, לא בטון
כועס. "איך אתה מדבר אליי?! אני חולה וזה מה שיש לך להגיד?
תתקשר אליי עוד שבועיים! ביי".

כמובן שיותר לא יצרתי איתה קשר בשום צורה. אילו היתה מעוניינת,
מה מונע ממנה להתקשר אליי בעצמה? חלפו מאז 8 שנים. טלפון ממנה
כמובן לא קיבלתי, ומזל שלא המשכתי לחכות. אילו הייתי עדיין
בהמתנה, לא היו לי היום אישה וילד. אולי אני תמים, אבל לא כזה
פראייר גדול שימתין לה כל החיים רק כי קשה לה לאזור אומץ
ולהגיד לבחור את המילה הקצרה "לא".