תקציר סוף הפרק הקודם

בין תקווה לייאוש אל מול הכספת וללא הקוד הסודי. הישועה הגיעה
הפעם ממקום בלתי צפוי...המשכירה החרוצה ליאורה.  למזלי הרב,
ליאורה זכרה את הקוד הסודי בעל פה. הכספת נפתחה בקלילות והדיסק
און קי חיכה לי בשקט ובסבלנות אין קץ בתוכה.

פרק רביעי - בדרך להוליווד

"אני חייב לתפוס את סטן ומרתה לפני שהם חוזרים לאמריקה" אמרתי
לעצמי, מייד לאחר שליאורה עזבה את הבית עם שללה החורפי - שטיח
מגולגל היטב, והשאירה אותי עם רצפה קרה. הצצתי בשעוני וחייגתי
לנייד של סטן שענה מיידית "הי זה סטן, מי זה?"  "הי סטן, מה
שלומך? מדבר נוחי הבמאי, יש לי גיבוי לסרט, האם תוכלו להיפגש
אתי מחר?" שאלתי בנשימה אחת, תוך שאני מתפלל לתשובה חיובית.

תפילתי נענתה.  "YES WE CAN" ענה לי המפיץ במשפט היסטורי
והבטיח שהוא ומרתה ישמחו להיפגש שוב והם יכולים אבל בדיוק
בשלוש היכן שארצה כי בארבע וחצי הם מוזמנים לשגריר האמריקאי.
קבענו להיפגש למחרת שוב בדיוק באותו קפה ובאותו שולחן. דרך
אידיאלית למחוק את הטראומה. העתקתי את קובץ הסרט למחשב הנייד
הישן שלי, בדקתי שהכל עובד, והתקשרתי לאהובתי ימימה הכשרונית
והרחוקה. ימימה, כצפוי, לא השיבה. הרצתי שוב את הסרט. מושלם,
והדקות הראשונות - יותר ממושלמות. אין ספק, המזל התהפך והאוסקר
בדרך. נרדמתי עם חיוך על השפתיים. פגשתי אותו בבוקר המחרת מול
המראה באמבט.

השעות עד שלוש עברו בעצלתיים. ארוחת בוקר. תשבץ היגיון. עיתון.
כוס תה. נענע. עוד תשבץ היגיון. נמנום. ארוחת צהריים. נמנום
נוסף. לא יכולתי לעשות משהו מורכב יותר, חיכיתי לפגישה הגורלית
עם הצמד. פגישה שקרוב לוודאי תקבע את עתידי, את חיי. בשעה שלוש
פחות דקותיים הגעתי לבית הקפה, לא סיפרתי קודם - שמו, היה, כמה
אירוני CHANCE. בפינה הרחוקה, בקצה הקפה ראיתי את סטן יושב, לא
עם קפה הפעם אלא עם כוסית וויסקי כמעט ריקה. מרתה לא נראתה
באופק. "היי סטן" נופפתי לו לשלום, התקרבתי אליו ולחצתי את
ידו. סטן נראה שונה מהרגיל, עייף ועצוב, ממש לא הסטן שהכרתי.
"מרתה נעלמה, לא יודע איפה מרתה, כבר כמה שעות" אמר לי והביט
בי, מוחה דמעה שקופה שזלגה על לחיו.

"אבל תראה לי את הסרט" התעשת מייד ולא שעה לשאלותי, "מגיע לך".
פתחתי את הלפטופ בזהירות והפעלתי את הסרט. סטן, למרות היעלמות
מרתה, עטה את הבעת פניו הרגילה כשצפה בפרומו בריכוז של מפיץ
על. הוא ביקש לראותו עוד פעמיים. "זה מצויין" אמר בשקט
ובאנגלית אחרי כל פעם. לאחר הפעם השלישית חייך והביט בי "זה
הולך להיות משהו גדול. אנחנו נעשה מזה משהו ענק. הרבה יותר ממה
שחשבת. שהיית יכול בכלל לחשוב. דבר היום עם העורך דין שלך, אני
רוצה אותך בהוליווד בעוד שלושה ימים בדיוק, אנחנו הולכים לחתום
על חוזה הפצה" הייתי בעננים הגבוהים. סטן הוסיף, "תתקשר מחר
בבוקר לסוכנת הנסיעות שלי" הוא הגיש לי כרטיס ביקור שלה "היא
תסדר הכל. מחלקה ראשונה, הסעה, מלון...אל תדבר עם אף עתונאי.
ועכשיו, אל תזוז לשום מקום. אתה ואני הולכים למצוא את מרתה"

סטן עשה שני טלפונים, הראשון לשגרירות להודיע שהוא מחפש את
מרתה ולכן כנראה לא יוכל לפגוש את השגריר כפי שתוכנן, השני
לנהגו האישי, רוברט, שתוך דקות הגיע לקפה. שילמנו ונכנסנו
ללימוזינה שנראתה מבפנים כמשרד לכל דבר. רוברט, בחור שחור צנום
וממושקף, קיבל אותי בלחיצת יד בעודו מסובב את ההגה בידו
השנייה. סטן ואני ישבנו מאחור. סטן הביט בי במבט עצוב: "אתה לא
חייב לבוא אתי, אבל אשמח אם כן... תבין, זו לא פעם ראשונה
שמרתה נעלמת.

סטן גולל בפני את ההיסטוריה של מרתה בתחום ההעלמויות. מסתבר
שהיו עוד כמה העלמויות בשנים האחרונות, בכל פעם שהזוג הגיע
ארצה. לראשונה מרתה נעלמה לפני שלוש שנים בבוקרו של יום. היא
יצאה מהמלון בתל אביב לקנות עיתון בדוכן עיתונים סמוך ולא שבה
למלון.  החיפושים אחריה נמשכו עד הלילה, כשבחצות נמצאה מבולבלת
לחלוטין, ליד חוף הים, כשני קילומטר מהמלון. סטן לקח אותה
לישון, ולמחרת קמה, כמו חדשה,  ולא זכרה דבר ממאורעות היום
הקודם. הדבר נשנה עוד פעמיים מאז, ומיטב הרופאים בישראל
ובקליפורניה לא הצליחו לאבחן עד עתה את הסיבה הרפואית.

המשך............... בפרק ה.