מחסום. אי אפשר לכתוב. אני נמנעת מלכתוב את העבודה הזאת מזה
ארבעה ימים תמימים. מה יושב שם כה עמוק ומחופר שמשרה בטלה עזה
עד כדי כך?
מתוך הרהורים מכבידים מזדחל בעצלתיים תיאור השעות האחרונות, עת
חזרתי וקראתי את שפע המלל המיותר שליווה אותי במהלך השנה.
קראתי, הפכתי, ערכתי, קיבצתי, ולא עשיתי דבר.
והרי ברור שלא אשלח לך את הפתיחה המדאיגה הזאת, לכן אגש ישר
לעניין: אני לא יודעת מה אני מרגישה, אני לא יודעת מה אני ואיך
אני, כי אין אני, ובכלל. כל מה ש"שלי" הוא נרטיבים חבוטים,
לעיתים מענגים, לעיתים מטופשים עד כדי מבוכה, אבל תמיד ברמת
הסיפורת.
אני חושדת שכך זה אצל כולם וזה רק הופך את כל העניין לעוד יותר
חמור בעיני.

מכאיב לי שאתה לא מוכן להודות ובכך הופך אותי למשוגעת.
מציאות, אתה טוען, היכן היא?

"שקרים!!!" נשמע קול תרועת חצוצרה, "אמת!!1" - תוקעת חצוצרה
אחרת. השינויים מהירים ונראה שכל קוונט של הוויה עומד בפני
עצמו ולעצמו;
הנה בא אדם אחר מגיח מן הריק בכל פעם ולצליל הדפיקה הראשונה
בדלת משהו שם יודע ביתר שאת שאכן כך הדבר מתנהל.
ואם המידע הזה אינו מצוי ברשותך כידיעה, כחוויה סובייקטיבית
שורשית, כהוויה (אם ממש תתעקש איתי בנוגע לסד הסמנטי הרצוי),
אז זה רק הופך את כל העניין לעוד יותר חמור בעיני.

לגבי ההרגשה, זה קרוב לניחוש יותר מאשר לידיעה.
לא תהיה צלילות אלא אם אגיע לשורש ההרגשה, והיא כה עמוקה
ונוכחת עד כי נפצע הבשר ומדמם. או אז היא נחשפת ואפשר להגדיר
אותה בקלות ולנשום לרווחה, אחרת כל הגוף רועד ואי אפשר להסתיר,
וכל המניח מבטו או כורה את אוזנו, יודע או מנחש זאת יותר טוב
ממני.

זה מה שקוראים אותו חרדה בלשון אקסיסטנציאלית, או רגשנות, אצל
קהי החושים, וזה מה שקורה כשהאמת כופה את עצמה ולא טורחת
להסביר.

עם זאת, ולמרות הפיתוי והיוהרה, הרי ברור שלא אשלח לך את
הפתיחה המדאיגה הזאת, הזמן בעוכרי לכן אגש ישר לעניין:
אני זקוקה להארכה...