איזה יום עבר עלי, מאותם ימים שחוזרים גמורים מהעבודה. חשבתי,
איזה יופי, סוכות, חצי יום ולבסוף נשארתי יותר מאשר ביום רגיל.
הבוקר הראשון חולה"מ נראה מבטיח. התעוררתי מוקדם ויצאתי לתחושה
הנפלא שיש בשעות של תחילת היום. הגעתי לעבודה, המקום היה עדיין
ריק מעובדים, ושמחתי שיש לי כמה דקות לחטוף בשקט איזה ארוחה
קלה. גם ההמשך של הבוקר נראה מבטיח המה מה, לקראת הצהרים תקלה
במערכת המחשבים גרמה לעיכוב נוראי וכל נתון שהיה צריך להעביר
למחשב לקח נצח זמן. באיזשהו שלב הרעב החל להקות את חושיי, רק
חשבתי על כמה אני רוצה לחזור הביתה ולאכול את עלי הגפן
הממולאים באורז מקופסאת שימורים. כן, כשרעבים הכל טעים.
וכששוכרים דירת רווקים האוכל הרבה יותר טעים. ונדיר. טוב, אולי
לא נדיר כי זה תלוי איפה עובדים, שעות נוספות, מיסים, עיניינים
וכ'ו.

השעה התקרבה לשלוש, ברדיו כבר נשמעו פרסומות של לפני החדשות.
נו, נו כבר יאללה שלך. תעבוד כבר. והמחשבה הזו רק גרמה לעוד
יותר עיכוב ואיטיות וחשבתי שזהו אני אשאר כאן לעד, לנצח נצחים,
לעולמי עולמים. אוף.

והנה התרגלתי לעובדה שאני כאן, בחדר. מנסה לעדכן עוד נתון ועוד
נתון אך ההרגשה היתה כמו לתפעל מחשב מלפני 15 שנה. 486 קראו
לזה? אולי פנטיום? בקיצור משהו בעל תכונות של צב.
כמעט, כמעט שכבר נשברתי הופיע הטכנאי וגם הוא נראה כמו אחד
שקיבל על עצמו את גורלו ליקשר לנצח נצחים למקום זה ולהמשיך
לנסות לתקן את העוול שנעשה. ובכל פעם זה קצת מצליח ואחר כך לא.
ובפעם אחרת הוא נקרא למקום אחר. מתרוצץ ממקום למקום.מעניין אם
יש לו בית אני תוהה.

הדבר הבא שאני זוכרת הוא אותי ברחוב, בדרך הביתה. יכולתי לתפוס
אוטובוס, עיניין של כמה תחנות אבל היה מזג אויר טוב של אחר
הצהרים ושל כמעט שקיעה. הדבר השני שאני זוכרת הוא התענוג מעלה
הגפן הממולא, איייי כמה שזה היה טעים.