עודד היה נוהג לחלום חלומות נבואיים מהיום שבו הוא זוכר את
עצמו, אבל בניגוד לעצמו, דווקא את החלומות הוא לא היה זוכר.
לעיתים, בשניות ואפילו בדקות הראשונות לאחר שהיה מתעורר, היה
לו עדיין איזשהו מושג קלוש על כך שחלם חלום, ואפילו זיכרון
מאוד מעורפל על ההתרחשות הכללית של החלום, אבל לאחר שפשוף
עיניים טוב, מתיחות של בוקר, רחיצת פנים וצחצוח שיניים, החלום
עבר לפח המחזור של המח באופן אוטומטי ולא שוחזר משם לעולם.
בערך בתחילת התיכון, המצב הזה התחיל להטריד את עודד. הוא שמע
את חבריו לכיתה מדי פעם מדברים על החלומות שהם חלמו, משתפים
אחד את השני בסיוטים, מנתחים אותם בצורה הומוריסטית או סתם
דנים על משמעותם ורק הוא לא הצליח להעלות בזיכרונו אף לא חלום
אחד.
עודד היה תלמיד ריאלי מאד. למד במגמת פיסיקה-כימיה ובניגוד
לחבריו לספסל הלימודים, נהנה מכל רגע מהתוכנית האקדמית. הוא
תכנן לאחר הצבא להמשיך ולעסוק בתחום לפרנסתו.
באופן לא מודע, בגלל שעודד לא זכר את חלומות הלילה שלו, גם
חלומות היום יום שלו היו מאד צנועים ופשוטים. הוא פשוט פחד
שיום אחד הוא יגלה שגם אותם הוא לא זוכר, אז הוא התמקד בלחלום
על דברים מאד ריאליסטיים, לא ייחודים ופשוטים לזכירה. עבודה
נחמדה באיזו מעבדה, אישה, שני ילדים, כלב ובית עם חצר. לפעמים
הוא היה שוכח את הבית עם החצר.

לקראת סיום הלימודים, עודד החליט לעשות ניסוי ולהניח מחברת ועט
לצד מיטתו. כך, ברגע שיקיץ מחלום, יוכל ישר לרשום ולתעד את
החלום ואולי הדרך הזאת תצליח לפתור את  הבעיה שסבל ממנה כל
חיו.
הניסיונות הראשונים נחלו כישלון מוחץ. עודד היה מתעורר באמצע
הלילה מחלום, תר באפילה אחר העט והמחברת, ומתעד בחשיכה בראשי
פרקים את החלום. בבוקר, כשהיה מסתכל על רשימותיו, היה מוצא כתב
בלתי קריא לחלוטין, משפטים קטועים ולא ברורים ומילים שעולות על
מילים אחרות. הוא היה מתאמץ להבין למה לעזאזל התכוון כשהיה
קורא דברים כמו "מבחן באנגלית נופל חלון גשם חזק חתול" שרשם
מתוך חצי שינה, אבל ללא הועיל.
בכל זאת, הוא לא התייאש והמשיך לתעד את חלומותיו עד כמה שיכל
בדרך זאת. הוא התלוצץ עם עצמו שאם זה לא יעזור לו לזכור את
החלומות, אז אולי לפחות בעתיד הוא יוכל לשים כמה סימני פיסוק
בין רישומיו ולפרסם ספר שירה מודרנית, הרי יש משהו מאד פואטי
במשפטים מסוג "בניין גבוה, סלט ירקות, כבשה שחורה, כמה טיפ?"

היום הראשון של החופש הגדול האחרון שלו, היה גם היום ששינה את
חיו מהקצה אל הקצה. עודד ישב ושתה מים מול הטלוויזיה, כשלפתע
מבזק חדשות מיוחד הפציע על המרקע. קריינית החדשות דווחה בטון
מזועזע כי פרשה שהסעירה את המדינה הגיע לסיומה כעת, כשנמצאה
מזוודה עם גופת הילדה שנעדרה מתחילת השבוע.
הקריינית שוחחה עם עד ראיה שתיאר באוזניה כיצד נמצאה הילדה.
"סרקנו את האזור ופתאום ראינו משהו בולט צף על המים שנראה כמו
מזוודה, קפצתי ישר למים והתחלתי למשוך אותה, פתחנו אותה וראינו
את המראה הקשה" אמר העד.
עודד בו ברגע שמט את כוס המים מידיו ורץ לחדרו. הוא ניגש
למחברת החלומות שלו והחל לדפדף בה כמה ימים אחורה. הוא עבר על
כל השרבוטים שרשם שם בימים האחרונים, עד שמצא את המשפט שחיפש,
משפט שרשם בדיוק שבוע לפני כן:
"מזוודה גדולה, ילדה קטנה, מים עמוקים".
עודד החל לרעוד, הוא ניגש לחלון והסיט את התריס, זה לא עזר.
הוא לא רעד מקור. זה צירוף מקרים, זה חייב להיות צירוף מקרים,
ניסה לשכנע את עצמו עודד, כשלא הצליח למצוא שום דרך אחרת
רציונאלית יותר להסביר לעצמו את ההתאמה בין מה שקרה למה שקרא.

בוודאי קראתי משהו על כל הפרשה בעיתונים או בטוקבקים באינטרנט
וזה חדר לי לתודעה ניסה לשכנע את עצמו. המשפט הזה מאד כללי
ואני לא זוכר את החלום, יכול להיות שחלמתי על משהו אחר לגמרי
שאין לו שום קשר, ניסה לשכנע את עצמו מכיוון אחר שנשמע לו יותר
הגיוני.
עודד לקח עימו את מחברתו וניגש לעיתון של הבוקר. הוא החל לדפדף
בעיתון ולחפש עוד התאמות בין חדשות היום למשפטים הלא ברורים
במחברת שלו, והוקל לו מאד כשהוא לא מצא שום דבר נוסף.
הוא זרק את המחברת לקצה שולחן האוכל, חזק מדי בטעות והיא נפלה
מהשולחן על גבו של חתול הבית, אבשלום, שבמקרה עבר באזור. החתול
נבהל וקפץ באוויר בצורה מצחיקה. הדבר העלה חיוך על פניו של
עודד, שנראה שנרגע מעט.
אני חייב למצוא חברה או תחביבים חדשים, חשב לעצמו עודד, אני
מתחיל לאבד את השפיות שלי, גער בעצמו.
הוא קם ממקום מושבו, הרים את המחברת מהרצפה, ליטף מעט את
אבשלום החתול שעדיין לא הבין מה נפל עליו והלך להסתגר בחדרו עם
ספר טוב ומוסיקה.

למחרת, קולות "פססס פססס פססססססססססססס" העירו את עודד משנתו.
עודד הניח את הכרית מעל הראש, אבל "הפסססססס פססססססס" נמשך
ורק התחזק. בלב ברירה גרר את עצמו עודד מהמיטה מחדרו כדי למצוא
את אימו רוכנת על הרצפה ומסתכלת עמוק אל מתחת לספה.
"איבדת משהו?" שאל עודד את אימו שהופתעה, נבהלה וקפצה ממקומה
וכמעט תקעה את ראשה בשולחן של הסלון.
"אני לא מוצאת את אבשלום. לא ראיתי אותו מאז אתמול בערב" השיבה
אימו בדאגה כנה.
"הוא בטח סתם מאחורי איזה ארון" השיב בכעס עודד על כך שבגלל
החתול המטופש הוא הקיץ הרבה יותר מוקדם ממה שתכנן.
"לא, לא, חיפשתי מאחורי כל הארונות, הוא לא שם" השיבה אימו
ועברה לחפש במקומות הרבה פחות נורמטיביים, שרק בעלי חתולים
ואנשים שלא מוצאים את המשקפיים שלהם מחפשים בהם , כמו במגירות
של המטבח, במקרר ובמכונת כביסה.
"חתול טיפש" רטן עודד וחזר לחדרו. גורלו של החתול לא עניין
אותו במיוחד והוא תכנן לשוב ולישון. הוא נכנס למיטה והרגיש את
המחברת שלו נוגעת בגופו. מוזר, הוא לא זכר שרשם בה משהו בלילה.
הוא פתח את המחברת וראה שורה חדשה בכתב ידו שלא הייתה שם
אתמול. עכשיו אני אפילו לא זוכר שאני מתעד את החלומות שאני לא
זוכר? התעצבן.
הוא קרא את השורה, זינק מיד ממיטתו, יצא מהבית ורץ אל הרחוב.
"עודדי! עודדי! מה קרה?" צעקה לעברו אימו דרך חלון הבית אל
הרחוב, אבל עודד התעלם.
הוא החל להתרוצץ הלוך ושוב ברחוב, עד שהגיע לקטע הכביש שחיפש,
מעבר החצייה הקרוב ביותר. הוא מיקד את מבטו וזהה את פרוותו
השחורה עם הנקודות הלבנות של אבשלום. החתול הלך לאיטו בכביש
וניסה לחצות אותו לעבר פחי הזבל בצד השני.
"אבשלום!" צעק לעברו עודד. החתול זיהה את הקול ואת שמו, הפסיק
את חצייתו, נעמד באמצע הכביש וחיפש את מקור הקול.
"בוא הנה חתול מטומטם" צעק לעברו עודד שוב. החתול המבוהל החל
לעשות את דרכו בחזרה כשלפתע קול בלימה חזק נשמע, כל כך חזק שאת
יללת האימה והכאב האחרונה של החתול המסכן אי אפשר היה לשמוע.

"אני כל כך טיפשה! איך לא סגרתי את השער כשחזרתי אתמול? איך?"
מררה בבכי אימו של עודד. "הוא נדרס בגללי".
"לא יכולת למנוע את זה, זה היה אמור לקרות" אמר עודד לאימו
כשהוא לא מאמין בעצמו למילים שיצאו מפיו.
"למה אתה מתכוון?" תהתה אימו בין הדמעות. עודד ניסה לחשוב איך
להסביר לאימו על כל צירופי המקרים המוזרים ביומיים האחרונים,
ועל זה שהוא ידע לאיפה אבשלום נעלם ושהוא הולך להידרס כי הוא
חלם על זה, כלומר הוא לא זוכר שהוא חלם את זה, אבל הוא כתב את
זה במחברת חלומות שלו, כלומר הוא לא זוכר גם שהוא כתב את זה,
אבל זה מופיע שם.
"השחור עם הלבן דרוס בשחור לבן", פשוט שחור על גבי לבן.
הוא הבין שאין שום סיכוי שעולם שהוא יצליח להסביר את זה לאימו,
אז הוא שינה מעט את גישתו והסביר לה "לא יכולת לדעת שזה
יקרה".
"אני מניחה שבאמת לא יכולתי" אמרה אימו וניגבה את הדמעות עם
טישו.
אבל אני יכולתי, חשב לעצמו עודד בדאגה.

באותו הלילה, חלם עודד בפעם הראשונה בחייו חלום שזכר מתחילתו
ועד סופו.
עודד היה במעבדה עם חלוק לבן כמו שרואים אצל מדענים בסרטים.
למרות שהמראה החיצוני שלו היה זהה בדיוק למראה החיצוני הנוכחי
שלו ותואם לגילו הנוכחי דווקא, הוא ידע שהוא דווקא בן שלושים
ושבע בחלום.
עודד התהלך בחזה נפוח במעבדה וחילק הוראות לכל מיני מדענים
שהיו תחתיו ולסטודנטים שרשמו כל מילה שיצאה מפיו בהערצה.
לפתע, ניגשת אליו אחת הסטודנטיות הצעירות ואומרת לו "פרופסור,
אני חושבת שאתה צריך לראות את זה" והוא עונה לה "אני מבין
שראית יותר מדי סרטים בתור ילדה, לא צריך להיות כל כך
דרמטיים".
הוא הלך אחריה והם עברו דרך מסדרון ארוך וכל כמה מטרים היו
צריכים להעביר טביעות אצבע אל מול דלתות מתכת עבות, על מנת
שיוכלו להמשיך ולהתקדם.
לאחר דלת המתכת האחרונה הם נכנסו לחדר בגודל של אולם אירועים
עם מאות או אפילו אלפי מחשבים, מסכים מעבדים ומכונות מתכת
מבריקות ומנצנצות.
עודד עקב אחרי הבחורה שניגשה למסך מחשב גדול שנראה כמו ממשק
הבקרה הראשי של כל החדר הזה.
"תסתכל על הפרמטרים של מאיץ החלקיקים, פרופסור". עודד קרב את
מבטו  בעוד הסטודנטית נשארה לעמוד ליד הדלת. ועשרות שורות קוד
החלו לרוץ על גבי הצג.
"זה לא יכול להיות! זאת חייבת להיות טעות" נזדעק. "אני בעצמי
הזנתי את הפרמטרים למערכת".
"יכול להיות שהתבלבלת, פרופסור?" שאלה הסטודנטית במבוכה.
"מהר, תורידי את השלאטר הראשי, זה שמכבה את הכל!" הורה
לסטודנטית.
"איפה הוא? איפה הוא?" זעקה הסטודנטית בלחץ.
"הוא שם!" צעק והצביע לעבר השאלטר הקרוב אליה. "תורידי אותו
כבר! את לא מבינה! את לא מבינה! אנחנו חייבים לצאת מפה. אם מה
שקורה פה נכון, וזה לא אמור להיות אפשרי בכלל להיות נכון, אז
כולנו הולכים..."
ולפני שהוא סיים לומר את המשפט, פיצוץ עצום נשמע ולהבות של אש
הגיהנום עלו. תחילה כילו את כל החדר, לאחר מכן את כל המבנה.
לאחר מכן יכל בחלומו לראות את כל העיר עולה במהירות בלהבות
ולאחריה כל הארץ וכל העולם.
הוא קיבל בחלומו נקודת מבט על כדור הארץ מהחלל. הוא ראה אותו
משנה את צבעו מכחלחל לאדום וצהוב ואז בפיצוץ עצום נעלם כליל
ולא נשאר ממנו שום זכר.

עודד התעורר בבהלה מהחלום. ליבו הלם כמו שלא הלם מעולם והוא
היה בטוח שכל השכונה הולכת להתעורר מרעש הדפיקות. יותר משהוא
היה בהלם מתוכן החלום, הוא היה בהלם מהחלום עצמו.
זה לא היה משהו מטושטש ומעורפל שהוא לא זכר, לא כל מיני משפטים
ודמויות מעורבבות שהוא לא יכל לחבר לכדי משהו קוהרנטי אחד.
הוא ראה את החלום הזה בברור יותר מכל דבר אחר שראה מעולם. יותר
מהמציאות.
הוא הצליח לשחזר במוחו כל רגע ורגע מהחלום מתחילתו ועד סופו.
איפה עבד, מה לבש, מה לבשו ואיך נראו האנשים סביבו, איך נראו
טביעות האצבעות שלו. הוא אפילו היה מסוגל לשחזר את הריח הבושם
של הסטודנטית מהחלום.
לאור החלומות הקודמים שלו שהוא לא זכר, לא היה לו מושג איך
בכלל הוא אמור להגיב לחלום הזה. הוא התחיל לחשוב שהוא השתגע,
איבד את השפיות, שהוא צריך לספר על זה להורים, שהוא צריך לראות
מישהו מקצועי.
אבל מי יאמין לו? הם יחשבו שהוא משוגע. הוא בעצמו לא מאמין
לעצמו. הוא בעצמו חושב שהוא משוגע.
איך קרה שפתאום עכשיו הוא זוכר חלומות? למה דווקא את החלום
הזה? מה כל כך מיוחד בחלום הזה? ומה לגבי כל החלומות האחרים
שהוא יודע שהוא חולם אבל לא זוכר מהם דבר? האם הם פחות חשובים
מהחלום הזה או דווקא מפני שאותם הוא לא יכול לזכור, הם חשובים
יותר?
עודד נרגע לאחר כמה ימים נטולי חלומות ונטולי רישומים במחברת,
אבל דווקא כשהוא השתכנע בסוף שכנראה הוא יצא מדעתו לכמה ימים
ועכשיו הכול בסדר, חזר החלום המטריד שוב. זה לא היה חלום דומה,
זה לא היה חלום בעל אותו עיקרון אלא אותו החלום בדיוק מרגע
ההתחלה עד רגע הסיום. כמו סרט די וי די שמישהו הקרין בתוך הראש
שלו.
שבוע לאחר מכן חזר החלום על עצמו שוב, וגם שבוע לאחר מכן. וכך
במשך שנים, פעם בשבוע היה חולם את אותו החלום בדיוק, עד שכבר
התרגל אליו. במשך כל השנים האלו, זה היה החלום היחיד שזכר.

השנים עברו, עודד התגייס והשתחרר, למד ובמהלך הלימודים הכיר את
אשתו, כרמית.
שניהם למדו ביחד כימיה באוניברסיטה. כל פעם שכרמית הייתה צריכה
לספר כיצד התאהבה בעודד, תמיד התבדחה ואמרה שמהרגע הראשון,
פשוט הייתם בינם כימיה.
ואילו עודד, כשהיה נאלץ לענות על אותה שאלה, היה מוציא את
ההומור מן המשוואה ומספר כיצד ניגשה אליו כרמית פעם אחת וביקשה
ממנו לצלם הרצאה שהפסידה מכיוון שחלתה. הוא נתן לה את סיכומיו,
וכשהיא החזירה אותם הוסיפה בכתב ידה עליהם שהיא הייתה שמחה
להיפגש איתו מתישהו מעבר ללימודים. עודד כעס על זה שהיא קשקשה
לו על הדפים, אבל בכל זאת נפגש איתה, כי ההורים כבר לחצו ולמעט
החברים שהיו לו, כבר היו חברות והוא חשב שזה יעזור לו להשתלב
איתם יותר טוב.
משם הדברים התגלגלו לאיטם ועודד למד לחבב מאד את כרמית, שהייתה
בחורה נבונה אבל לא מבריקה כמוהו.
לאחר שיצאו שלוש שנים, פנתה אליו כרמית ושאלה אותו מה עתיד
הקשר שלהם בעיניו. "אני לא טוב בלדעת מה יקרה בעתיד" השיב לה
עודד. כרמית הניחה את כל הקלפים על השולחן. או שמתחתנים או
שנפרדים. עודד, שלא היה לו כוח להתחיל קשר חדש מההתחלה עם
בחורה אחרת על כך הכרוך בכך, הסכים להתחתן. בסך הכול הוא ראה
בכרמית פוטנציאל להיות רעיה טובה ואם טובה לילדיו, וברוב תחומי
החיים היו להם את אותן הדעות ומעט מאד חיכוכים.  

הם התחתנו והביאו לעולם שני ילדים וכלב. הוא מעולם לא סיפר לאף
אחד, אפילו לא לאישתו, על חלומותיו. גם לא לכלב. היא מדי פעם
תהתה מה הוא רושם במחברת שמונחת תמיד ליד המיטה שלו, והוא היה
משקר לה ומספר שמדובר בכל מיני נוסחאות שצצות לו דווקא בשעות
הלילה שהוא לא רוצה לשכוח. היא בטחה בו ומעולם לא פתחה את
המחברת בעצמה.
לאורך השנים, המשפטים המתומצתים  במחברת החלומות המשיכו
והופיעו לפרקים. הוא ניבא מראש ולפרקים תאונות דרכים גדולות,
רציחות, אסונות טבע, את תוצאות הבחירות, את החדשות של  העיתון
של מחר, אבל לא משנה כמה הוא ניסה, הוא לא הצליח לעשות כלום
בנידון.
את רוב הנבואות שהיו מנוסחות בצורת משפטים סתומים במחברתו, היה
מצליח לפענח רק בדיעבד ולא היה יכול לעשות כלום בנידון. הוא
הרגיש מצד אחד חוסר אונים כשלאחר פיגוע במסעדת "שיפודי המלך"
בחיפה היה מוצא במחברתו משפט כגון "מלך חיפה מת בפיצוץ" אבל
מצד שני שמח כי הבין שאין שום סיכוי שבעולם שהוא היה מצליח
לפענח את המשפט הזה ולהבין מתוכו מה עתיד לקרות.
זה לא שהוא לא היה מנסה. מדי יום היה קורא את המשפטים החדשים
ומנסה להסיק מהם מסקנות ואם אפשר לפעול, אבל לרוב הן היו
מוטעות ולא רלוונטיות.
כך קרה שיום אחד בעקבות המשפט "מתפוצצים על ישראל במגרש
הכדורגל" מצא את עצמו במשחק של נבחרת ישראל נגד הולנד באצטדיון
רמת גן, עובר איש איש בקהל ובלי להתבייש, מחפש אצלו פצצה, עד
אשר נזרק מהמגרש על ידי המאבטחים. בסופו של דבר, הכוונה הייתה
לתבוסה של 7:0 שנחלה הנבחרת.
על כן,  לא הרגיש אשם על כך שלא מנע את האסונות, לפחות לא אשם
ברמה כזאת שמנעה ממנו תפקוד יום-יומי.

הוא למד לחיות את חיו ולהפוך את החלומות והנבואות לחלק מהשגרה
שלו, כמו צחצוח שיניים, הקפצה של הילדים בבוקר לבית הספר או
קניות בסופר. במקביל, הוא הלך והתפתח בעבודתו ולימודיו ושמו
הלך לפניו. את רוב שעות ערותו בילה במעבדה במחקר. בבית היה
מבלה לעיתים שעה ביום בלבד. הוא במהרה הפך להיות אחד המדענים
המובילים בארץ ואפילו בעולם בתחומו למרות גילו הצעיר.
כל זה, לא הרשים במיוחד את אשתו.
"אולי במקום נוסחאות מטופשות, תרשום מדי פעם במחברת הזו גם
דברים מועילים, כמו את התאריך של משחק הכדורגל של דני כדי שלא
תפסיד אותו שוב כמו שהפסדת היום, או את היום הולדת של מיכל.
אתה חושב שזה שקנית לה בית ברבי ענקי יפצה אותה על זה שבעוד
יום הולדת שלה לא היית?" הייתה גוערת בו כרמית בצורה זו או
אחרת בתדירות כמעט יום-יומית. הוא כעס על כך שהיא לא מבינה
אותו וייחס את כל אמירותיה לקנאה. היא מקנאה בו על כך שהוא חכם
ממנה והצליח הרבה יותר ממנה בתחומו, שכנע את עצמו.

הצטיינותו ויכולותיו פתחו בפניו דלתות רבות והצעות עבודה רבות.
הוא היה מרוצה ממקום עבודתו וממעמדו בו, אך מדי פעם פזל
למקומות האחרים על מנת לבדוק את האופציות שעומדות לפניו.
יום אחד, קיבל הצעה שאף אדם אחר במעמדו לא היה מעז לוותר עליה.
הוא הוזמן על ידי ממשלת ישראל לעמוד בראש פרויקט גדול בקנה
מידה עולמי עם תקציב ענק. כזה שטרם נראה בארץ.
על מנת לסכם את התפקיד הוא הגיע לבניין בו נמצאת המעבדה
הראשית. המקום נראה לו מוכר מבחוץ, אבל הוא לא בדיוק הצליח
להבין מאיפה.
כשהוא נכנס פנימה, הוא חש תחושת דה ז`ה וו מטורפת, אבל עדיין
לא הצליח להבין מדוע. רק כשהוא התקדם במסדרון לאורך דלתות
המתכת העבות שדרשו העברת טביעות אצבעות על מנת להתקדם, הוא
הבין.
החלום היחיד שאי פעם זכר, זה שחלם וזכר מחדש מדי שבוע ושבוע,
קרם עור וגידים לנגד עיניו. רגליו לפתע נהיו כבדות וכל צעד דרש
ממנו מאמץ עילאי. כבדה יותר מרגליו הייתה נשימתו. הוא החל
להתנשף בכבדות ולהזיע. לבסוף, לתימהונם של כל המכובדים שעמדו
לצידו, עשה אחורה פנה והחל לרוץ לעבר היציאה.

פתאום הכול התבהר לו, פתאום עכשיו הוא הבין. הוא הבין שאת כל
החלומות שהוא חלם ולא זכר, אלו שכבר הרים ידיים מלנסות למנוע
את התגשמותם, נועדו רק בשביל לגרום לו להבין שהוא  בכלל יכול
לנבא את העתיד, ואילו החלום היחידי שכן זכר, זה החלום שמוטלת
עליו החובה למנוע את התגשמותו. זאת הסיבה שהחלום הזה היה שונה
מכל יתר החלומות. זאת הסיבה שהוא היה ברור כשמש  וזכור כירח
ואלמלא החלומות האחרים, לא היה מבין זאת.
הוא נזכר שוב בחלום, הוא נזכר בכדור הארץ העולה בלהבות עד
קיצו. הוא נזכר בעצמו מגלה כיצד הפרמטרים שהוא עצמו הזין אינם
נכונים ומביאים להשמדת האנושות ולמרות שחשק במשרה מאד, אולי
יותר משחשק במשהו אי פעם בחייו, אפילו יותר משחשק באשתו, החליט
שלטובת כלל העולם, יאלץ לוותר על המשרה.

בבוקר המחרת, כשפתח את המחברת כדי לבדוק על מה חלם, בפעם
הראשונה מזה שנים לא היה כתוב שום משפט חדש במחברת. גם לא
בבוקר שאחריו ולא בזה שאחריו.
הוא חש הקלה עצומה. הוא הרגיש שאבן בגודל של כדור הארץ ירדה לו
מהחזה. כעת, שיער לעצמו, לכשהבין את משמעות החלומות, אין טעם
שימשיך לחלום אותם יותר, על כן כנראה נפסקו.
הוא הרגיש שהוא נולד מחדש, שחלק שלם ומשמעותי מחייו הגיע לידי
סיכום, ושהוא עכשיו יכול לשים את הכול מאחוריו ולהתחיל מחדש.
עד שיום אחד הופיע החלום הישן והמוכר שוב. כשהתעורר, היה נסער
כמו שלא היה מאז הופיע החלום בראשו בפעם הראשונה.
איך זה יכול להיות? תהה לעצמו. איך אני יכול להביא לסופו של
כדור הארץ אם ויתרתי על העבודה?
נסערותו העירה את אשתו, שניסתה להבין מה קרה, אבל היא רק
הרגיזה אותו יותר והוא צעק עליה. היא צעקה עליו בחזרה ופרצה
בבכי. לא היה לו כוח להתנצל, הוא אפילו לא טרח. הוא פשוט קם
מחדר השינה ועזב. הוא לקח עימו את מחברת החלומות ויצא איתה
לרחוב.
הוא צרח צרחה אדירה שבעקבותיה כמה כלבים התחילו לנבוח וכמה
תינוקות התעוררו ופרצו בבכי. הוא החל קורע את המחברת שבידיו
לחתיכות ומעיף אותן לכל עבר. הוא הטיח את ידיו ובעט באוויר בכל
חתיכה שריחפה סביבו.
הוא ירד על ברכיו וכרע על הכביש. הוא רצה באותו רגע שהאדמה
תבלע אותו, הוא לא תיאר לעצמו שבקשתו תענה כל כך בהקדם.

האדמה החלה לזוז ולרעוד. בתים ובניינים מסביבו החלו לקרוס.
חריץ החל להיפער על הכביש עליו רכן, עד שנפתח ממש לשניים והוא
נפל לתוכו. אש החלה להתפזר ולהופיע בכל מקום. הוא ניסה להיאחז
עם ידו בקצה הכביש ונשאר תלוי מספר שניות, אך אבן מעופפת פגעה
בראשו וגרמה לו לאבד במקביל הן את האחיזה והן את ההכרה.
וכשהוא היה חסר הכרה הוא מצא את עצמו שוב במעבדה המוכרת לו כל
כך, אבל זה לא היה חלום זהה למה שחלם בעבר. בניגוד לעבר, הפעם
הוא התבונן בעצמו מהצד.
הוא ראה את עצמו רוכן לעבר המחשב בעוד הסטודנטית עומדת ליד
הדלת.
"תסתכל על הפרמטרים של מאיץ החלקיקים, פרופסור". ראה את
הסטודנטית אומרת לעצמו ומיד לאחר מכן  את עצמו מקרב את מבטו
לצג. עד כאן הכול התנהל בדיוק כפי שזכר ולמד להכיר לאורך
השנים. אך לפתע, ראה את עצמו קם וניגש לעבר השאלטר הראשי ומכבה
אותו. כל החדר פשוט כבה. "הבנת עכשיו למה התעקשתי שיהיה מפסק
ראשי ששולט בהכל?" שאל את הסטודנטית, והיא הנהנה בראשה בהערצה
למרות שלא הבינה כלום ממה שהתרחש כרגע.
התמונה שהוא ראה לנגד עיניו החלה להתמוסס, הוא כבר לא היה בתוך
אולם המחשבים אלא מחוצה לו. ואז שוב הכול היטשטש, וכשנהיה ברור
שוב הוא ראה את כל העיר מגובה מעוף ציפור. שוב טשטוש  ואז כל
הארץ, ואז כל היבשת, ואז כל כדור הארץ. זה היה המראה השליו
והיפה ביותר שראה מימיו.

במשך כמעט עשרים שנה הוא חלם את אותו החלום. את אותו החלום שכל
מה שהוא היה צריך להבין ממנו בשביל להציל את האנושות היה שהוא
צריך להוריד את השאלטר. הוא כעס על עצמו שלא הצליח להבין את
הדבר הפשוט הזה אבל במקביל גם נדהם מהמראה עוצר הנשימה שנשקף
אליו באופן כה ברור בחלומו.
אילו רק היה יכול להתעורר עכשיו ולזכור את החלום הזה, חשב
לעצמו באכזבה, והתנחם בעובדה שגם אף אחד אחר כבר לא יזכור אף
חלום לעולם.